מג'נונה

לונה הבינה שמשהו אצלה לא בסדר רק בגיל 11, כשהגיעה להוגוורטס.
כולם צחקקו, התלחששו.
'מג'נונה'.
היא הרגישה זרה לידם, כמו חמנייה בעציץ של ורדים.
חריגה.
כשכולם נפרדו מהוריהם בתחנת הרכבת, אבא שלה היה עסוק בלדבר על ההמדינגר המברבר.
בבית, אבא שלה גרם לה להרגיש בנוח.
אהובה.
שייכת.
אבל פה היא הרגישה זרה.
והילדים לא עזרו לה בזה.

הם רק לעגו.

לפני שאמא שלה מתה, הכל היה אחרת.

היא עזרה לה בהכל, בין אם בלהתלבש או להתחבר לאנשים או ללמוד נימוסים.

אבל היא איננה.

כשלונה הייתה בשנתה החמישית, היא הצטרפה לצבא דמבלדור.

הכל היה מושלם לזמן מה; אפילו שהייתה מלחמה, היו לה חברים. חחברים ששוה למות למענם.

אבל אחרי המלחמה, הכל נגמר. לונה שוב נשכחה. 

אף אחד לא שאל מה שלום לונה.

כי לונה היא מאחורי הקלעים.

היא לא הרסה אף הורקרוקס, לא הרגה אף אחד חשוב במייוחד.

לכן אף אחד לא זכר אותה.

היא סתם לונה.

לונה המג'נונה.