סוף העולם

סופי בהתה בחלון.
על החלון טיפטף גשם.
טיף טיף, טיף טף.
היא קלטה את זה במעורפל.
אף אחד לא נשאר לה.
היא עדיין לא עיכלה את זה. לפני כמה- כמה זמן זה היה? ימים? שבועות? חודשים? שנים?
נדמה שעבר נצח מאז.
המלחמה.
המלחמה העקובה מדם.
כל כך הרבה אלפים מתו.
גריידי.
פיץ.
קיף.
ברונטה.
אפילו סנדור.
אף אחד לא נשאר.
ברור, אדליין ניצלה, אבל... זה לא היה אותו דבר.
היא נהייתה מרוחקת.
בלשון המעטה.
לא תיקשרה הייתה ההגדרה המדוייקת יותר.
היא הסתובבה כסהרורית ברחבי הבית ומלמלה דברים כמו:
"למה זה קרה לי"
או, "למה עזבתם אותי, גריידי, ג'ולי..."
היא לא כעסה על סופי, אבל משום מה זה היה גרוע יותר.
אם היא הייתה כועסת, צועקת, משליכה דברים, אז סופי הייתה עונה לה ומוציאה כבר את הכעס הזה, שקשור אצלה בקשר כבר לא כל-כך הדוק, עם עוד רגשות אחרים.
עצב.
יגון.
זעם.
בעיקר זעם.
היא זעמה על הנסתרים, שבגללם התחילה המלחמה הזאת.
על האלפים הטיפשים, שניחמו אותה אפילו שלא הכירו אף אחד מהמתים.
על פיץ שנטש אותה.
על סנדור שהגן עליה במקום על עצמו.
על ברונטה, שמעולם לא היה ברור לה אם הוא בעדה או נגדה.
על קיף,  שהבטיח שלא יעזוב אותה יותר, ובכול זאת עזב אותה שוב.
על גריידי, שחשב שהוא עדיין צעיר מספיק כדיי להילחם.
האלפים אמנם ניצחו בקרב הזה, אבל חיי האלפים הם אין-סופיים, ומי יודע עוד כמה קרבות יהיו...
סופי התנערה מהטשטוש.
היא הלכה לאט לאט אל חרבו של סנדור, שהייתה תלויה על הקיר בחדר שלה.
היא הורידה אותה מהמתלה.
מנוחה.
סוף סוף מנוחה.
היא הרגישה כמעט שלווה כשקירבה את החרב ללב שלה.
או איפה שפעם היה לה לב.
עכשיו היה שם חור פעור.
"הנה אני באה" היא לחשה ועצמה עיינים.
היא נעצה את החרב.