בנו של לורד וולדמורט

כרך א'- האוצר האבוד

חלק ראשון- נשמות ומוות 

 לפני מפלתו של לורד וולדמורט, אחוזת מאלפוי

"בלטריקס..."
הקול המלחש הדהד באחוזת מאלפוי. בלטריקס לסטריינג' הרימה את ראשה. "אדון?" שאלה בהיסוס.

"אני בחדרי. בואי. אל תביאי איש. קולי נשמע רק במוחך..."

שמחה לציית, זינקה בלטריקס על רגליה. היא עברה במסדרונות השיש הנאים, שקרותיהם היו מכוסים בתמונות, והגיעה לראש האחוזה, לדלת שחורה משחור. נחש היה מגולף בה ואותיות מסתוריות שאיש מאוכלי המוות לא זיהה היו חרותות בה. הדלת נפתחה ברגע שבלטריקס נעמדה מולה.

הלורד וולדמורט חיכה לה. הוא היה לבוש גלימה שחורה, פניו הלבנים בוהקים בהתרגשות ועיניו האדומות בוהקות. "שבי!" ציווה.

בלטריקס התיישבה בהיסוס. "אדון, על מה רצית לדבר איתי?"

"חשבתי על מה שדמבלדור אמר לי בפגישתנו האחרונה, אחרי שהטלתי את הברק שהרג את מחצית מאנשיו. 'לעולם לא תבין את פשר האהבה, שהרי זהו הכוח היחיד העומד בפניך'. אם כן, חשבתי: אם הוא עומד בפניי, אינו יכול לשרת אותי? אינו יכול להעצים את קסמיי?"

בלטריקס לא הבינה לאן חותר אדונה. "מדוע זה קשור אליי?"

"מהי תוצאת הלוואי לאהבה, בלטריקס?"

"תינוק." בלטריקס הכלה להבין.

"בדיוק. אני אנסה זאת. גם אם דבר זה לא יעצים את קסמיי, חשבי על זה- בנו של הלורד וולדמורט! איזה קוסם אדיר הוא יהיה. ובנים נאמנים לאבותיהם, אם מחנכים אותם לכך..."

"אשמח לשאת את בנך, אדון." אמרה בלטריקס בהתרגשות. "לכבוד הוא לי."
"נכון מאד." אמר וולדמורט והרים את שרביטו. "וזה יקרה עכשיו."

לאחר המשפט של בלטריקס על עינוי הלונגבוטומים, בתא כלא, לפני אזקאבאן

"זה לא יקרה. את לא חושבת לרגע על בנך?"

בלטריקס לא היתה צריכה להביט כדי לדעת מי דיבר. "אין לי מושג על מה אתה מדבר, דמבלדור."

"די עם העמדת הפנים. היחיד שעולה עליי בביאור הכרה הוא אדונך, עם כל הכבוד לכישורי הלטת ההכרה שלך, בלטריקס." דמבלדור לבש את ההבעה שעשתה אותו נורא, אותה הבעה שוולדמורט כה פחד ממנה. קולו הדהד בתא הקטן. "בשביל המלחמה הקפאת תינוק בתוך בטנך. הוא נעצר מלהתפתח. הוא יישאר קפוא עשרים שנה אחרי שתלדי אותו." דמבלדור שלף את שרביטו. בלטריקס שמעולם לא פחדה מדבר כיסתה את פניה נוכח זעמו. "וזה יקרה עכשיו!"

הבזק אור, צרחות וקול שקט המזמן סינר. תינוק עטוף, נראה מת, הופיע. "אשים אותו בהוגוורטס. בצוואתי יהיה חלק בשבילו. להתראות, בלטריקס. בנך לעולם לא יאלץ לראות את אמו."

יש האומרים שדמבלדור ניחן בנבואה. אחרים ייחסו זאת לגאונות. בכל מקרה, הוא צדק. לורד אדוארד טום רידל, שירש את התואר "אדון האופל", מעולם לא חזה בהוריו החיים, למרות שכולם נקבו בשמותיהם באימה, חלקם אפילו לא באופן מפורש.

לאחר יציאת אלבוס פוטר להוגוורטס, כיכר גרימולד מספר שתיים עשרה

"לא!" זעק ראש ההילאים, הארי פוטר. הוא הסתכל בשר הקסמים, קיגנסלי שאקלבולט ובמנהלת הוגוורטס, מינרווה מקגונגל, בכעס רב. "אתם רוצים לומר לי שאתם שולחים מפלצת, ממזר חסר השכלה בן לשניים מהקוסמים במסוכנים ביותר בכל הזמנים, לאחר שעבר התעללות לפני שנולד, ללמוד במערכת תקנית?!"

"זה הרעיון הכללי." אמרה מקגונגל בטון קפוא.

"זה מטורף! צריך לשחוט אותו." אמר הארי בכעס.

"מה קרה לך?" הזדעקה אשתו, ג'יני. "אתה תמיד היית בעד הזדמנות שנייה. לשחוט ילד! אני לא מכירה אותך."

הארי נרגע, כמו תמיד כשג'יני מנסה. "נכון, את צודקת. פשוט לא יכולתי לשאת את הרעיון שהוא ילמד עם אל..."

ג'יני החווירה.

"פוטר, אנא הבט. זה ירגיע אותך." היא הושיטה לו מסמך רשמי למראה. הארי פתח אותו, עצבני.

צוואתו של אלבוס דמבלדור, סעיף 3.5

יש לתת לאדוארד מקום בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות, רבע מהונה של משפחת מאלפוי (שהוחרם לממספר שינויים ושימושים ע"י מסדר עוף החול), שני שלישים מהון משפחת לסטריינג' ואת כל רכושו של טום ואנדרולו רידל (בהכללה חריפה- שרביטו וחפצי הקסם שלו. כולם). הוא יירש גם חלק שווה למורה מחפצי הקסם הפרטיים שלי.

הארי בלע רוק. "הילד עשיר."

"נכון, אך הוא חייב להיות. ללא ספק משרד הקסמים יתבע אותו על פשעי אביו ביום בגרותו." היה זה קינגסלי שדיבר. "אגב, רציתי שתאיר את עינינו. מה זאת אומרת כל חפצי הקסם? נראה שהוא חשב שיש חפצים שלא נרצה להוריש לו מרכושו של וולדמורט. אולי הוא התכוון לחפצי האופל?"

"לא." הארי ידע לאילו חפצים התכוון דמבלדור. "אין שום פסול בחפצי אופל בימים אלו, כל עוד לא משתמשים בהם. הוא התכוון לאלו."

הארי הניף את שרביטו ותיבה הופיעה בחדר. "אלוהומורה."

התיבה נפתחה. על מצע קטיפה שחורה נח קמע מבוקע, כתר מפוחם, ראש נחש, ספל מחורר, יומן מוכתם בדיו וטבעת ריקה מאבן חן. "ההורקרוקסים."

קינגסלי נאנח. "איזו כספת קיבל הילד? נדאג שהם יועברו לשם."

"לא!" מחאתו של הארי הדהדה בחדר. אפילו הוא הופתע ממנה. ברגע שצעק גמדון בית בא בימים עם אף דומה לחוטם חזיר הופיע בחדר. "אדונילי בסדר? שאקרא לצאצאי?"

"לא, תודה קריצ'ר." הארי נאנח. "יש חפץ שגם הוא שייך לו בזכות. זכות ירושה קדומה מאד."

"איזה חפץ?" שאלה ג'יני בסקרנות.

"אסור לי לומר. סוד שלי ושל דמבלדור." תוך כדי התעתקות מלמל הארי "אבן האוב מצאה סוף-סוף בעלים... עידן האוצרות עומד להסתיים." כל אוצר עומד לקבל בעלים חוקיים והאוצר היחיד שלעולם לא יהיו לו עומד לעבור מן העולם.

		הפרק הבא