יום בחייה של מצנפת המיון

שם: יום בחייה של מצנפת המיון.

תקופה: אחרי אפילוג.

דמויות ראשיות: מצנפת המיון, נוויל לונגבוטם, אלבוס פוטר.

ז'אנר: הומור.

ספירת מילים: 2,110.

דרוג: PG.

 השיר של מצנפת המיון נכתב בהשראת השיר Jailhouse Rock של אלביס ספרסלי: http://www.youtube.com/watch?v=UxA2oIQtYWU

מומלץ להקשיב לו בזמן קריאת השיר בשביל להבין את הכוונה P:

...

יום בחייה של מצנפת נראה כמו... ובכן, קשה לומר, להתחשב בבעייתיות הרעיון 'חייה של מצנפת' ובעובדה שמצנפות לא נפוצות ברחבי העולם כמו הפיל האפריקאי המצוי או החילזון. אזי קשה להתחקות אחרי התנהגותן (מה שיוצר בעייתיות כפולה, כי 'התנהגותן של מצנפות' הוא גם לא מונח שקל לבלוע).

אך ישנה מצנפת שמונחים אלה לא מהווים כל בעיה עבורה- אדרבא, יש בה הרבה יותר 'חיים' או 'התנהגות' מאשר שהמונחים היבשים שלהלן מרשים לעצמם לתאר.

זו היא מצנפת המיון, כמובן. יחידה במינה, ולכן גם חפץ בודד וממורמר ביותר- כלומר, יותר מכל חפץ אחר. גם אחריה קשה להתחקות, בשל נדירותה. הרבה יותר קל להבין את התנהגותו של שולחן או מברשת שיניים, אבל ישנם חוקרים שצלחו את הבלתי אפשרי וירדו לסוף דעתה של מצנפת המיון, וגילו שיום בחייה של מצנפת המיון נראה כמו...

אותה הנקודה עצמה מעל לדלת של משרד המנהל. כל יום בשנה, כל היום, כבר אלף שנה. והיא עדיין לא האמינה שגודריק עשה לה את, אחרי כל השנים בהם שמרה על הראש הג'ינג'י שלו (גם כשכבר לא היו הרבה שיערות ג'ינג'יות להשגיח עליהן). היא חשבה שהיו חברים, אבל אחרי אלף שנים של הרהור בנושא הקידום שבתחילה נראה לה מרגש כל כך, היה עליה להודות שמעולם לא חיבבה את גודריק גריפינדור הזה.

מצנפת המיון פיהקה והמשיכה לבהות באותה הנקודה. פעם היה שם הדיוקן של אווראד הזקן, אך לאחר שלושה ימים של קרב מבטים פרץ בבכי ולא יכול היה להפסיק למצמץ בעניו המצוירות במשך חודש וחצי במקום הרחוק ביותר ממבטה של מצנפת המיון.

מבטה של מצנפת המיון היה... קשה היה לתאר אותו. ארובות ענייה היו חשוכות תחת גבות הבד הכבדות שלה, אך נדמה היה למתבונן שיש דבר מה עמוק בתוך האפלה, משהו נוצץ, חודר, ולא בדיוק נעים לעין או למחשבה.

לפתע הדלת נפתחה. נוויל לונגבוטם נכנס, לבוש בגלימה הטובה ביותר שלו לכבוד המאורע המשמח (אם כי, לא ברור למי)- פתיחת שנת לימודים חדשה.

"כבר הגיע הזמן?" שאלה המצנפת בשעמום ציני. "אוי לי, לא הספקתי לסדר את השיער..."

"לפעמים אני לא מבין אותך," אמר ראש בית גריפינדור והמורה לתורת הצמחים בעודו מתאמץ לשלוח את ידיו גבוה ולהוריד אותה בעדינות מהמדף (הוא עוד זכר מה עשתה לו בפעם האחרונה בה משך אותה כמו מצנפת פשוטה; תת המודע שלו עוד התכווץ לכדור בצד האחורי של ראשו בכל פעם שחשב על זה). "את מחכה ליום הזה כל השנה, לא? אין לך שום דבר אחר לעשות."

לרגע מצנפת המיון ניצבה מול המצנפת שחבש נוויל. זו הייתה מצנפת חדשה בצבע ארגמן עמוק ומעוטרת בפס משי שחור.

מצנפת המיון חייכה חיוך שובה בחתך הבד שהיה פיה. "הי. את באה לפה הרבה?"

נוויל הניח אותה על השולחן וסידר את מצנפתו הנאה במן מבוכה.

"לא התכוונתי אליך," אמרה מצנפת המיון.

נוויל הסמיק. "את יודעת, את צריכה למצוא לך תחביב. כל הישיבה הזו פה לא עושה לך טוב."

"יש לי תחביב," אמרה מצנפת המיון בעוד נוויל נושא אותה מחוץ למשרד, אוחז בה במרחק בטוח ממנו. "אני משוררת."

נוויל גלגל את עניו בסתר.

"ראיתי את זה."

נוויל פתח את פיו לשאול איך, אך החליט שעדיף לו לא לדעת. במקום הוא אמר, "מזמן לא שמענו אותך שרה שיר ראוי לשמו. אני מצטער להגיד, אבל את מתדרדרת משנה לשנה. המנהלת מקגונגל עוד כועסת עליך מהשנה שעברה, את יודעת- חצי מהתלמידים בשנה הראשונה עוד לא יודעים על קיומו של המין השני, ואת באה ו-"

"זה היה חלק מרומן היסטורי שכתבתי," אמרה המצנפת, נזכרת בערגה ברומן שלה. "הייתי מקריאה לדמבלדור הזקן פרק ממנו בכל לילה לפני שהיה הולך לישון. הוא אהב אותו מאד."

"אני בטוח שהוא נפלא, אבל... למה היית חייבת לחבר שיר על דווקא הקטע הזה?" נוויל הסמיק שוב.

המצנפת הרהרה. "ובכן, רוונה הייתה אישה מוכשרת מאד, וגודריק היה אחד המחזרים המוצלחים ביותר ש-"

"למה את מספרת לי את זה, לעזאזל?!"

מצנפת המיון משכה בכתפיה, אך היות ולא היו לה כאלה, נוויל לא הבחין במחווה. הם שתקו במשך זמן מה, ואז, כשכמעט הגיעו לאולם הכניסה, נוויל אמר, "ובכן, אני מקווה שהשנה כתבת שיר... נורמאלי. עד כמה שאת יכולה להיות נורמאלית."

"עשיתי כמיטב יכולתי," אמרה המצנפת, ובסתר חייכה חיוך ממזרי.

נוויל אסף את התלמידים החדשים מהחדר הסמוך לאולם הכניסה וסידרה אותם בשני תורים מול דלתות אולם הכניסה. המצנפת ניצלה את הזמן לבחון את המצנפות השחורות, החסודות והצעירות, שעמדו במבוכה על ראשיהם של הילדים. הם חלפו על פני אחת שקושטה בסרט וורוד ופרח. מצנפת המיון שרקה, וכמה תלמידים באזור הביטו לכיוונה באיימה.

נוויל מיהר להרחיק אותה משם. "אל תעשי את זה," הוא סינן לה, והם נכנסו לאולם הגדול.

מצנפת המיון פיהקה בשעמום. נוויל הניח אותה על השרפרף שלה בקדמת האולם, ודממה השתררה בזמן שכולם הביטו בה בציפייה.

המצנפת חיככה בגורנה. היא לא יכולה הייתה להכחיש שהיא חיה בשביל הרגעים האלה, ולמרות שכבר עשתה זאת אלף פעמים, היא קצת התרגשה.

היא פצחה בזמר עליז;

המייסדים ערכו מסיבה בבית הספר

להקת הוגוורטס הגיעה והתחילה לזמר

היין ניגר והלהקה ניגנה

הייתם צריכים לראות את הלגה הפלפאף כששרה,

בואו נרקוד, כולם, בואו נרקוד

כל מי שיש לו משהו בקודקוד

בוא למסיבה ורקוד.

ניק- כמעט- בלי- ראש ניגן בסקסופון

פיבס המפחידן נשף בטרומבון

המתופף מהוגסמיד ניגן קראש, בום, בנג

המוזיקה הגיעה כמעט עד הגג.

בואו נרקוד, כולם, בואו נרקוד

כל מי שיש לו משהו בקודקוד

בוא למסיבה ורקוד.

גודריק גריפינדור אמר לרוונה רייבנקלו

שהיא משוגעת אם לא תהיה שלו.

הוא היה בטוח שתהנה מחברתו

ותרקוד את הריקוד של הוגוורטס איתו.

בואו נרקוד, כולם, בואו נרקוד

כל מי שיש לו משהו בקודקוד

בוא למסיבה ורקוד.

סלזאר סלית'רין לא מחל על כבודו

וישב בכיסא בפינה לבדו.

הברון המגואל אמר, "אל תהיה מרובע

אין לך בת זוג? רקוד עם ממחטה!"

בואו נרקוד, כולם, בואו נרקוד

כל מי שיש לו משהו בקודקוד

בוא למסיבה ורקוד.

איזה תלמיד שישית אמר לחברו, חי גזר וסלק

המורים לא מסתכלים, סוף- סוף נוכל להסתלק.

אך החבר השיב מבט והנד בראשו כמה פעמים,

הוא אמר, "אני רוצה להישאר וללמוד את הצעדים!"

בואו נרקוד, כולם, בואו נרקוד

כל מי שיש לו משהו בקודקוד

בוא למסיבה ורקוד.

השיר גרר גל של תשואות פראיות מצד התלמידים. מצנפת המיון קדה בנוקשות לכיוון כל אחד משולחנות הבתים, ונוויל ניצל את ההזדמנות לשלוח מבט מלא משמעות לפרופסור מקוגונגל בשולחן הסגל, זו סטרה על מצחה בידה. מעל שולחן גריפינדור פיבס טפח בחוזקה על גבו השקוף של ניק- כמעט- בלי- ראש וכמעט הטיח אותו בשלוחן. משולחן סלית'רין, הברון המגואל נעץ במצנפת מבט רצחני. מצנפת המיון חייכה בשביעות רצון.

(חוקרים גילו כי בניגוד לכל יונק מוכר לאדם, לאחר שמיצתה את שלב הזקנה בחייה, מצנפת המיון עושה תהליך הפוך להתבגרות- אזי חוזרת לגיל העמידה, לגיל הבגרות, ואז למצב הבלתי נמנע, גיל ההתבגרות, בו היא מרגישה, כמו כל מתבגר אחר, צורך עז לעשות דווקא. כמובן שאז היא ממשיכה בחזרה למצב הילדות המוקדם יותר ויותר, ואז עושה את כל תהליך ההתבגרות מההתחלה. ועל זה נאמר- אוי לי).

המיון התחיל. לתלמיד הראשון היה דבר מה דחוס מאד בדרקונים וקרבות בתור מוח, ומצנפת המיון התייאשה מלחפש את התבונה שלו כשנתקלה בבחורה עירומה למחצה רוכבת על דרקון אימתני ומיינה אותו לגריפינדור.

העניינים לא נהיו מעניינים יותר ככל שהמיון המשיך. המצנפת צללה אל תוך חשבתו של הילד, פשפשה מעט, השחיטה מעט, וצעקה את שם הבית המתאים. אחרי אלף שנים בעבודה שלה היא כבר ממש לא התקשתה למצוא את הבית המתאים לכל ילד, ומזמן לא פגשה מחשבה שגרמה לה להתלבט בקשר לתוצאה. (חוץ מהילדה שברשותה הייתה המצנפת הצעירה והנאה עם הפרח והסרט הוורוד. מצנפת המיון ישבה על ראשה של הילדה ובהתה במצנפת שעל ברכיה זמן רב כל כך שלבסוף הילדה חשבה במתיקות, "אז לאיזה בית תמייני אותי, מצנפת המיון?"

"הממ... זה מסובך," אמרה מצנפת המיון, מתאמצת להישמע מהורהרת בזמן שעדיין בהתה במצנפת השנייה, שרמזה לה רמזים אסורים בקודקודה הנפול באופן אלגנטי. "באיזה בית את רוצה להיות?").

המצנפת פיהקה. היו המון תלמידים למיין השנה, היא שמה לב. זה בטח היה כל הבייבי- בום הזה אחרי המלחמה. לעזאזל עם וולדמורט הזה.

זוג ידיים קטנות נוסף הרים אותה, והיא פיהקה שוב בזמן שהונחה על ראשו של ילד נוסף. היא צללה לתוך תודעתו, ונחתה במסדרון הראשי של מחשבתו.

היא התרשמה לגלות שהוא היה נקי ומסודר למדי, אם כי, מלא בחששות שריחפו מסביב כמו יתושים זוהרים ומטרידים. מצנפת המיון נופפה אותם מעליה וצעדה עמוק יותר פנימה.

בראש הזה היו כל מיני דברים שהסתובבו חופשי באותו הרגע מלבד חששות; היו שם זיכרונות והתרגשות בדמות התחרשויות שקופות למחצה שהבהבו מסביב, ורבבות של מחשבות מופשטות שריקדו ביניהם בדמויות צללים וורדרדים.

מצנפת המיון נעצרה מול קיר גדול שהפריד בין שני חלקי המוח. כולו היה מלא מגרות מלאות בזיכרונות ונתונים. מצנפת המיון רפרפה ביניהם בענייה, כשלפתע דבר מה צד את עינה; מיגרה אחת גדולה במיוחד המתויגת שם.

סקרנית, מצנפת המיון פתחה את המגירה והציצה פנימה. היא חייכה בזחיחות. סוף- סוף העניינים מתחילים להיות מעניינים.

היא הביטה מעלה ואחזה באחת השלוחות של 'הקול בתוך הראש' של הילד. היא דיברה, "ובכן, אלבוס סוורוס פוטר, מה? זה לא יהיה קל."

ל-למה את מתכוונת? חשב אלבוס סוורוס פוטר בחשש.

מצנפת המיון עיינה ברעיונות שבתוך המגירה. "אלבוס דמבלדור היה תלמיד גריפינדור ואחד המנהלים הגדולים ביותר שידע בית הספר. סוורוס סנייפ היה... טוב, די ההפך. וגם למשפחת פוטר יש עבר מכובד בבית גריפינדור. אבל השאלה היא, לאיפה אתה תוסיף את המשקל שלך, לסלית'רין או לגריפינדור?"

החששות הסתחררו מסביב למצנפת המיון. אבא שלי אומר שסוורוס סנייפ היה אחד האנשים האמיצים ביותר שהכיר.

"אבא שלך הוא מצנפת מיון?"

מה?

"נכון- הוא לא. אני זו שממיינת אותך, לא אבא שלך. עכשיו, תקשיב. יש פה הרבה דברים, תבונה, אהבה, אבל אין פה אומץ יוצא דופן או רעות. ומצד שני, יש פה לא מעט רצון להוכיח את עצמך- אופס..."

המגירה 'מה שאני רוצה להיות' החליקה ממקומה והתפזרה על רצפת התודעה של אלבוס סוורוס פוטר.

בלבול צנח על התודעה כמו ערפל כחול סמיך. מה- מה את עושה?

"כלום," קראה מצנפת המיון בפאניקה ומיהרה לאסוף את תוחלת המגירה. "זה חלק מהמיון, אל תדאג-"

א-את בטוחה? אני מרגיש קצת מוזר...

"כן, ברור, אל ת-" היא השתתקה כשהבחינה בדבר מה שלא ראתה זמן רב. מאחורי המגירה שנפלה התגלה פתח אל עולם ירקרק בוהק- הצד השני של מוחו של אלבוס סוורוס פוטר. "-דאג... הכל תחת שליטה..."

עוזבת את מגירת 'מה הייתי רוצה להיות', היא התקרבה אל הפתח, וקיבלה החלטה בעידוד המחשבה שלא מקבלים הזדמנות כזו כל יום. היא טיפסה על המגירות במאמץ ונדחקה, ראש קודם, מבעד לפתח. היא התקשתה מעט להעביר את ישבנה הדמיוני הגדול מבעד לפתח, אך לבסוף פגעה ברצפה הפועמת שמתחת.

גופו של אלבוס סוורוס פוטר עבר עיוות מוזר. נוויל הביט בו בגבה מורמת.

מצנפת המיון סיננה קללה והמשיכה ללכת ביתר זהירות. "עכשיו... איך מפעילים את הדבר הזה?"

לפתע היא הבחינה בידית בולטת מהקיר הרירי ועליה פתק שאמר 'יד שמאל'. מצנפת המיון אחזה בה.

נוויל, כשהבין שהילד לא מתכוון לעבור עיוות נוסף, החל להתנדנד על כפות רגליו ולשרוק חרש תוך כדי המתנה, כשלפתע ידו של אלבוס סוורוס פוטר פגעה בו בעוצמה והפילה אותו על פניו.

האולם הגדול שאג בצחוק.

אלבוס סוורוס פוטר נעמד לפתע בנוקשות ומעד גם הוא קדימה בצעד הראשון. האולם צחק עוד יותר. שולחן הסגל הביט בנעשה בדאגה.

שליטה בגוף אדם לא הייתה פשוטה כפי שמצנפת המיון חשבה, אבל לאחר כמה דקות של דידוי באולם תוך כדי התנגשות בשולחנות ובתלמידים, בעוד היא מנסה להתנער מהמורים, שזמזמו סביב הילד, לא בטוחים כיצד לפעול, היא חשבה שקלטה איך להפעיל אותו. כשהמצנפת הישנה והמרופטת הוסטה מעניו של הילד והיא יכולה הייתה לראות את הנעשה סביבה במסך שמילא את כל סביבתה. עכשיו היא הבינה מדוע לא הצליחה לשלוט בגוף קודם לכן- היא לא ראתה כלום.

"עצרי!" צעק מישהו. היא הסתובבה וראתה את נוויל רץ לכיוונה בשרביט שלוף. אידיוט.

הוא הטיל על הילד לחש וערפל סגול הקיף אותו. הוא גלגל את עניו והתעלף.

ג'יימס פוטר הגיע למקום מייד ורכן מעל אחיו, חש תערובת של דאגה ובושה בשל המבוכה שהסב לו אחיו. "הוא יהיה בסדר, פרופסור?"

נוויל הרים את עפעפו של אלבוס והציץ באישונו. "נדמה לי שכן," הוא אמר ברצינות. "זו הייתה מצנפת המיון- היא ניסתה להשתלט על הגוף שלו."

ג'יימס פוטר הציץ במצנפת המיון המרופטת שהייתה מוטלת על הרצפה קרוב לראשו של אחיו. צמרמורת עברה בו לנוכח המחשבה ששם את הדבר הזה, שיכול היה להשתלט על גופו בכל רגע שרצה, על ראשו. אך כעת הניצוץ המוזר שבמעמקי העניים המבריקות כבה. הוא דחף אותה בבהונות רגלו. היא הייתה רפויה כמו מצנפת פשוטה. "זה... מת?"

"אני מצטער לומר שכן," אמר נוויל בשמץ צביעות. "המצנפת יכולה לעבור ממשכנה לתוך ראשיהם של אנשים, אך היא מוכרחה ליצור מגע לשם כך, ולשם החזרה. הלחש סילק אותה מגופו של אלבוס, אך היא לא יכולה הייתה לחזור למצנפת בלי שראשו של אלבוס יגע בה. אז היא פשוט..."

"התנדפה?" אמר ג'יימס והביט סביבו בחשש.

"משהו כזה. אבל היא הייתה זקנה- ככה זה. היא לא הייתה מאושרת בכל מקרה." נוויל הרים את אלבוס באמצעות כישוף אלונקה. "בוא איתי, ג'יימס, ניקח אותו למדאם פומפרי. איזה מזל ביש, להגיע למרפאה אפילו לפני היום הראשון ללימודים. הוא שבר את השיא של הארי, בלי ספק."

מדאם פומפרי לא יכולה הייתה לעשות הרבה בשביל הילד מלבד לתת לו להתאושש ולהבטיח לנוויל שתטפל בו כראוי.

אך אלבוס לא התעורר גם שעות לאחר מכן, ולבסוף האחות הלכה לישון במשרדה שצמוד למרפאה, וקיוותה שהילד לא יחליט להתעורר דקה אחרי שתירדם היא.

היא סגרה אחריה את דלת המשרד, ואלבוס סוורוס פוטר פקח עין אחת ירוקה, ואור נצץ במעמקיה במסתוריות לאור הירח הכסוף, מרמז על נוכחותה של ישות זרה, זקנה מאד.

הוא חייך חיוך ממזרי וזמזם,

"בואו נרקוד, כולם, בואו נרקוד

כל מי שיש לו משהו בקודקוד

בוא למסיבה ורקוד..."