נערה ג'ינג'ית

כשהייתי בת עשר, ונפרדתי מפרסי, פרד, ג'ורג' ורון בתחנת הרכבת, לא האמנתי שמעתה והלאה חיי ישתנו. במשך הימים, לא היה לי הרבה מה לעשות. אני

הייתי בבית מרבית הימים, ואילו האחים שלי לא היו. יום אחד, בליל כל הקדושים, ישבתי בחדרי וקראתי ספר, כששמעתי את אמא שלי צועקת בכעס. "אני לא

מאמינה! למה הם תמיד עושים את זה?! זוג מעצבנים!" אבא שלי היה ביום חופש מהעבודה. "אבל מולי, את מכירה אותם... היה צפוי שהם יעשו משהו..." מלמל

 אבא. "ארתור, אל תצדד אותם!! הפעם הם הגזימו! אני שולחת להם צרחן!" קראה אמא בכעס. ירדתי לסלון, לראות מה קרה. "מה קרה?" שאלתי את אבא. "פרד

וג'ורג'..." השיב אבא. מיד הבנתי. הם תמיד עשו שטויות בבית הספר, וההורים שלי תמיד קיבלו מכתבים על זה. אמא הרבתה לשלוח להם צרחנים- מכתבים

שצועקים על הנמען, ואם לא פותחים אותם, הם מתפוצצים. "ורון?! איך הוא  מעז?! להילחם בטרול?!" שמעתי את אמא צועקת מהמטבח.  "רון?" שאלתי את אבא.

"מסתבר שהוא והחברים החדשים שלו, נלחמו בטרול. הרמיוני משהו והארי." השיב אבא. הוא אף פעם לא התרגז כמו שאמא התרגזה. "הארי? כמו בהארי

פוטר?!"  הופתעתי. "כן, רון התחבר עם הארי פוטר. גם הוא לומד בגריפינדור." השיב אבא. גריפינדור היה אחד מארבעת הבתים אליהם השתייכו התלמידים

בהוגוורטס; גריפינדור, האפלפאף, רייבנקלו וסלית'רין. כל אחד נובע משמו של אחד ממקימי הוגוורטס. זה שרון למד בגריפינדור, זה לא היה מפתיע. כל המשפחה

שלי למדה בבית הזה. "וואו! רון לומד עם הארי פוטר, ועכשיו הוא גם חבר שלו!" כמעט צעקתי את זה. אבא הביט בי בהפתעה. סגרתי את פי ורצתי לחדר שלי.

מאז ששמעתי את הסיפור שלו, הרגשתי אליו דברים. נכון, מעולם לא ראיתי אותו, אבל יש לי הרגשה, שהילד שראיתי בתחנת קינג קרוס, כשנפרדתי מהאחים

 שלי, היה הארי. אני לא יודעת אילו דברים הרגשתי אליו, אבל אני בטוחה שזה יותר מהערצה. אולי... לא..! אני לא חושבת שאני אוהבת אותו... או שכן..?

הפרק הקודם		הפרק הבא