המסדר שנלחם

שנת 1967:

הוא פסע בצעדים חפוזים לעבר הדלת, רוטן מזעם. דמבלדור לעולם לא ראה אותו נרגז כול כך בפעמים הקודמות שיצא להם להיפגש לפני שנים רבות כול כך. כשידו כבר הייתה על ידית הדלת הגלופה, וולדמורט הסתובב לאחור:

"אתה תצטער על היום שלא הסכמת לי להיות מורה פה."

"אני מוכן לקחת את הסיכון, טום," אמר דמבלדור בארשת חתומה. למרות זאת, היה אפשר לראות על פניו שמץ של דאגה קלה.

נראה היה שוולדמורט שם לב לכך כי הוא עיווה את פיו במעין חיוך מרושע וטרק את הדלת מאחוריו. חלק מהמנהלים במסגרות התמונות שעל הקירות קפצו בבהלה משנתם הערבה. הייתה זאת שעת לילה מאוחרת. זה לא הפריע לפיניאס ניגלוס להיות עירני ולשמוע את כול השיחה שהתקיימה זה הרגע בין דמבלדור לוולדמורט בנוגע לבקשתו של וולדמורט ללמד בהוגוורטס.

"איזה בן אדם חצוף, ככה לאיים על המנהל! אני דווקא זוכר אותו כתלמיד מן המניין. תמיד חיבבתי אותו כשהוא היה בא לארמנדו להתחנף קצת."

"זמנים משתנים פיניאס וכך גם אנשים..." אמר דמבלדור באנחה קלה תוך כדי שהוא קם מכיסאו. הוא התחיל להתהלך בחדר כה וכה. מהרהר לעצמו בלי מילים. לפעמים היה עוצר לרגע או שניים כדי לנוח.

"אה, אדוני המנהל?" שאל פיניאס בחשש קל.

דמבלדור עצר לרגע כדי להסתכל עליו. "כן, פיניאס יקירי, מה מטריד את מנוחתך?"

"האמת שזה בדיוק מה שרציתי לשאול אותך אדוני, אבל אעזוב לרגע את הליכתך החפוזה. ברצוני לשאול, האם אתה חושב, כלומר האם אתה מאמין שהלורד מה שמו?"

"וולדמורט..."

"כן כן, הוא, האם זה נכון מה שמספרים עליו בימינו?"

"חוששני שכן, פינאס, ונראה לי שעוד יותר ממה שמספרים..."

"למה, למה אתה מתכוון, אלבוס?" שאל פיניאס כשלחץ ניכר עולה בגרונו.

"תראה, אין לי ספק שוולדמורט מגייס עכשיו תומכים שיעזרו לו ושהוא מתכנן להקים צבא משלו. אין לי מידע לגבי מה הוא עומד לעשות או איך הוא עומד לעשות זאת אבל כבר יש לי כמה ניחושים והניחושים שלי הם בדרך כלל טובים."

פיניאס בלע את רוקו והמשיך להתבונן בדמבלדור כשזה חזר להסתובב בשנית, לאחר כמה רגעים הוא נעצר שוב.

"אברארד!" אמר דמבלדור לקוסם בעל עור צהבהב ובלורית קצרה ושחורה ששכן במסגרת עם רקע של וילון כהה.

"כן, אדוני?"

"אני מבקש ממך שתלך למשרד הקסמים ותמצא את ברטי קראוץ'. תאמר לו שאני רוצה להיפגש אתו בסוף השבוע."

"אין בעיה, כבוד המנהל! אני תמיד מוכן לעזור לבית הספר!"

אברארד הצדיע וקפץ אל הלא נודע. משאיר את חלל תמונתו ריק מאדם.

דמבלדור וחייך ופנה לתמונה השכנה שהייתה צבועה בצבע סגול כחלחל.

"ריאן, לך להעיר בבקשה את פרופסור מקגונגל."

ריאן, עם מצנפת חבוטה על ראשו, קפץ מכיסא העץ שעליו ישב.

"אין בעיה המנהל," ריאן כבר פנה ללכת אבל רגע לפני שהוא נעלם הוא פנה שוב לדמבלדור.

"אה, ומה להגיד לה המנהל?".

"תבקש את סליחתה שאני מעיר אותה בשעה מאוחרת שכזו ותגיד לה שאני צריך אותה בדחיפות."

"כן כמובן הוד המנהל!" ריאן דילג מחוץ למסגרתו ונעלם בחטף.

דמבלדור שב להסתובב בחדר, אך הפעם, במקום ללכת הלוך ושוב, הוא פנה לארון זכוכית קטן שעמד בקצהו. הוא פתח בזהירות את דלת הארון והוציא ממנה את מה שהוא חיפש. ההגיגית טסה באוויר לעבר שולחן המנהל ונחה עליו ברכות. הוא הגיע בעקבותיה במהירות ורכן מעליה. הוא תמיד ידע שכדי לנצח בעתיד אתה חייב לנבור בנבכי העבר ובעבר שלו הוא ניצח קוסם אפל. הוא רצה לראות את זה שוב כדי לתת לו רגיעה, אולי גם הפעם הוא יצליח לנצח. וגם אם זה לא יהיה הוא, אז לפחות מישהו אחר יצליח.

גז כסוף יצא ממצחו ונח בתוך ההגיגית. החומר בתוכה התחיל להתערבל ומתוכה התחילו להגיח דמויות. הוא נשם נשימה עמוקה וצלל.

הייתה זאת שעת הדמדומים. כמה אירוני היה להיפגש עם גרינדלווד דווקא בשעה הזאת. דמבלדור מהעבר חיכה למשהו בציפייה. הוא לא היה נראה יותר מדי צעיר מהיום. רק כמה קמטים היו חסרים והזקן היה קצת יותר שחור מההווה. הוא הסתכל לעבר השמש שכבר כמעט שקעה. לאחר כמה רגעים התחיל להתהוות מולו גוף מוצק. הוא חייך והרים את שרביטו.

"ערב טוב לך גלרט," אמר דמבלדור בחביבות.

גרינדלווד לא היה נראה שמח. בכלל, הוא לא היה נראה כמו שדמבלדור זכר אותו. פניו התעוותו והעיניים שלו היו צבועות באדום. למרות זאת, עדיין נראתה בו אותה חדוות נעורים כשהוא היה מצליח להשיג משהו.

"בוא נוותר על הגינונים אלבוס, השגתי אותו ועכשיו אני אדון על המוות. אין לך סיכוי מולי," גרינדלווד חייך ברשעות וליטף את שרביטו בהנאה, מחכה למוצא פיו של דמבלדור.

"ידוע לי על מעשיך באירופה גלרט וציפיתי מבן אדם גדול כמוך לטיפה יותר אומץ," אמר דמבלדור.

"אומץ?" לגלג גרינדלווד בבוז. "הלא אני הקוסם הכי אפל בכול הזמנים!"

"אומץ וגבורה אין פירושם ניצחון במלחמה אלא האדם האמיץ הוא זה שיכול לרחם על חלשים למרות כוחו העצום, ואתה לצערי, לא הצלחת לעשות זאת."

גרינדלווד הסתכל על דמבלדור כלא מאמין ולרגע היה נדמה שהוא מתלבט, שניה אחר כך הוא שב והתעשת.

"האומץ שאתה מדבר עליו לא יעזור לך להביס אותי," אמר גרידנלווד והרים את שרביטו.

"אוו אני חושב שדווקא כן," אמר דמבלדור בחיוך, "תראה, מכיוון שאני כן יכול לרחם על חלשים לא אהרוג אותך. בנוסף, זאת מחווה על ידידותינו רבת השנים."

גרינדלווד הטה את ראשו לאחור בנהמה שנשמעה כמו צחוק או צרחה.

"אני לא צריך את הרחמים שלך אלבוס, או יותר נכון פרופסור אלבוס" אמר גרינדלווד בבוז תהומי.

"אין צורך לקרוא לי פרופסור, גלרט. תראה, הייתי שמח להמשיך איתך את השיחה המעניינת הזאת אבל זמננו קצר ואני קבעתי ערב מרתק עם חברי אליפאס, אז תרצה ללכת לבד או שאלווה אותך לנורמנגארד?" אמר דמבלדור תוך כדי שהוא מחווה בידו לעבר שביל העפר שבקצה הרחוב. גרינדלווד הסתכל לעבר השביל ושם לב שיש שם כמה קוסמים עם גלימות שחורות שמסתתרים בין השיחים. הוא חזר לחייך בשנית.

"אני רואה שהבאת תגבורת אלבוס, כמה נחמד! תצטרך להרוג אותי קודם!"

"אני מבטיח שאשתדל לא לעשות זאת," אמר אלבוס וכיוון את שרביטו.

"קרושיו!" צעק גרינדלווד.

דמבלדור קפץ בדיוק בזמן והתגלגל, מרים את עצמו מהרצפה מיד.

"אקספליארמוס!" הוא צעק בחזרה.

גרינדלווד עשה תנועה חדה בשרביטו וחסם את הקללה, מתנשף, הוא צעק לעבר דמבלדור.

"אמרתי לך שתצטרך להרוג אותי, לא לנטרל אותי!"

דמבלדור ניצל את הרגע שגרינדלווד לא היה מרוכז וכיוון את השרביט לעברו.

"אינקרצרוס!" חבלים נכרכו סביב גרינדלווד והוא ניסה לקורעם אך דמבלדור הידק אותם סביב גופו. גרינדלווד התחיל לאבד את הצבע מהפנים שעוד נותר לו, במאמץ אחרון הוא צעק: "זה לא נגמר אלבוס, יבוא יום ואתה תובס!"

זה מספיק, דמבלדור מההווה ידע מה הולך לקרות עכשיו, האנשים בגלימות כבר נראו רצים לעבר הזירה. הוא לקח נשימה עמוקה והתרומם מעלה, חוזר אל ההווה.

הוא שם לב שהוא מתנשף כאילו הוא זה הרגע רץ ריצת מרתון. מה אם באמת הוא יובס כמו שגרינדלווד אמר?

הוא ציין לעצמו שזה לא כזה משנה לו, הרי לאנשים בעלי מוח מאורגן כמו שלו המוות נתפס בסך הכול כעוד הרפתקה גדולה. הוא רק רצה שזה יהיה אחרי שהוא יצליח להביס את קוסם האופל החדש.

רעש קל קטע את מחשבותיו, הוא הסתובב במקום כדי לבדוק מה מקור הרעש ושם לב שאברארד חזר והוא מכחכח בגרונו כאילו ברצונו להגיד משהו.

"כן, אברארד יקירי?" אמר דמבלדור בעייפות.

"אדוני, ברטי קראוץ' אמר שהוא ישמח להיפגש איתך ביום חמישי השבוע."

"תודה אברארד, ועכשיו," אמר דמבלדור ופנה לכיוון הדלת, "אני חושב שאלך לתפוס תנומה קלה."

בדיוק כשדמבלדור הגיע לדלת נשמעה דפיקה קלה מעברה השני.