דברים פשוט אמורים לקרות.

הארי  ישב סתם ככה בבית, לבד.

הבית שפעם היה של סיריוס, אבל הוא נרצח, הארי חש צביטה בלב במחשבה זאת.

זה התחיל להימאס עליו, להיות ככה לבד כל הזמן... הוא התגעגע לג'יני, שהייתה רק בתחילת שנתה השביעית. הוא חיפש כל היום מה לעשות, אבל הוא הרגיש בודד. מאז שקרצ'ר עזב לחופשה אצל בני משפחתו. אז הוא ישב מול האח, והתחיל סתם לחשוב לעצמו.

אולי אבקר בהוגוורטס? לא. הכל בטח לא אותו דבר מאז שמגוניגל מנהלת שם.

אולי אלך לראות את רון והרמיוני? ואת כל בני הוויזלי? אבל ג'יני לא תיהיה שם, וזה לא יעביר את הגעגוע.

אולי אבקר במכתש גודריק?! הארי חשב שזה רעיון מצויין! אבל אז עלה במוחו את אותם המחשבות:

מה אני אעשה שם? שוב אביט בקבר של הורי? שוב אביט בבית ההרוס? הבית שבו נולדתי? הבית שבו ניצלתי מהקללה הממיתה? הבית שבו ניצלתי רק בזכות אהבתה של אימי? שנרצחה בשבילי?

ובמחשבה זאת ידע הארי מה הוא רוצה לעשות, ומייד התחיל לארוז לטיול של יום במכתש גודריק.

עם ההתעתקות הוא מייד הגיע לכיכר המרכזית של העיירה, וראה את האנדרטה של האובליסק ללחומים. אבל זה לא היה סתם אנדרטה, הארי ידע שזה רק כדי להסתיר את המשפחה הקטנה אך מאושרת שהייתה חצובה מאבן שם.

הוא התקרב, ומייד המבנה התחלף, והוא ראה את אביו פרוע השיער עם משקפיים עגולות שנתנו לו מראה רגוע, ביחס להתנהגותו. שארי ידע שהייתה בעצם ההתנהגות ואופי שלו עצמו. ואז התנתק ממחשבה זאת, ברגע שראה את עיניו של אימו, שהיו כלכך דומות לשלו, שזה לא היה משנה שהיא הייתה חצובה מאבן, הארי הזיל דמעה.

בדיוק כשהתחיל לחשוב, על דמותו התינוק העשוי מאבן, הוא שמע קול. "ג'יימס פוטר? אתה לא ג'יימס".

"מי שם?!" קרא הארי בעודו שולף במהירות את השרביט שלו.

"הגיוני, אתה הארי פוטר, ידעתי שתחזור בסופו של דבר."

"תראה את עצמך!!" הארי התחיל להילחץ, אבל אז חשב, אין לי שום סכנה, אני הרגתי את לורד וולדמורט, אין שום סכנה. אבל הארי לא בדיוק האמין לעצמו.

"תרגע, אני הוא מורטיריוס לונגליר, אבל אתה מוזמן לקרוא לי מורטי, בדיוק כמו אביך."

תגובות!

תודה :)

		הפרק הבא