דברים פשוט אמורים לקרות.

"הארי, אני מהטובים" אמר מורטי, מנסה לשכנע את הארי לשבת בביתו ולקחת כוס תה.

"אל תעלב, אבל אני לא מכיר אותך, אין לי שום דרך לוודא, ואם היה משהו שלמדתי, זה לסמוך רק עם מי שאתה מכיר" אמר הארי בגאווה.

"נו באמת, תחשוב על ההורים שלך, אנשים כלכך נדיבים וטובים, אתה חייב לתת לי הזדמנות, ואם אחר כך אתה עדיין חושד אתה מוזמן לצאת מכאן חזרה לבית קברות ואז הביתה. אבל תדע שאתה מוותר על המון, מידע על עצמך, ועל ההורים שלך". "בסדר..." כמעט לחש הארי, התיישב, ולקח את כוס התה בידו.

"הסיפור שלי מתחיל, כפי שאתה יודע, ב1979, השנה שבה עברו הורייך לכאן. הם היו נשואים טריים, אבל הם אהבו אחד את השני כלכך... ואני, ניהלתי פונדק, קטן, ממש כאן בקצה הרחוב, וכך, הכרתי את הוריך. אנשים כלכך נדיבים, היו באים אלי סתם כדי לערוך לי חברה."

"נו אני כבר יודע את זה," אמר הארי בעצבנות, למה הוא טורח לספר לי כלכך הרבה דברים שכבר ידעתי על הורי? כדי שארצה להכיר אותם אפילו יותר? אבל הארי לא העז לומר זאת בכל רם.

אני רואה שלא שלטת בהלטת הכרה, אני צודק? הארי שמע את זה אבל אלה לא היו המחשבות שלו.

אני מנסה, עכשיו צא לי מהראש!

"כל דבר בזמנו הארי, אבל תיהיה סבלני!" גער בו מורטי. "בסדר,אני שותק." הסכים הארי.

"אוקי, אנחנו ב1979, ואני הייתי בן 19, בדיוק כמו ההורים שלך. וכולנו למדנו בהוגוורטס, וכולנו בדיוק סיימנו בית ספר לפני שנה... אולי שנה וקצת."

"אם היית תלמיד עם ההורים שלי... איך לא שמעתי עלייך? אני חשבתי שהכרתי את כל החברים שלהם..." הרהר הארי בקול רם. "אוווו... אמנם היינו ביחד בבית הספר אבל חברים לא היינו! לפחות לא בתקופה הזאת, תן לי להמשיך! אז אני הייתי תלמיד האפלפאף די נכשל, אף אחד לא הכיר אותי, ואף אחד לא רצה להכיר. זאת הסיבה שאני ניהלתי פאב, בזמן שאבא שלך למד להיות הילאי." סיכם מורטיריוס.

"אבל, ההבדלים לא מנעו מאיתנו לנהל שיחות פשוטות פה ושם, ואפילו פגישות בבית שלהם בערבים"  "ואז מה קרה? אמרת שהייתם חברים טובים לא?"

"סבלנות הארי!! סבלנות... ואז, קרה מה שקרה, הפאב פשט רגל, נאלצתי למכור את בייתי וגרתי ברחוב. אבל ג'יימס ולילי, שלא יכלו לשבת לצפות בזמן שמשהו קורה לחבר שלהם (גם אם הוא לא חבר חשוב במיוחד) לקחו אותי אל ביתם."

"אז אתה היית בבית? כשזה קרה?" הארי כבר התחיל ממש להתעניין. "ממש לא! בחיים לא הייתי עושה את זה להם!" "אז מה קרה?!" שאל הארי בהתרגשות יתר.

"אני גרתי איתם כחודש, הם עזרו לי למצוא עבודה, במשרד הקסמים! היית מאמין? התלמיד הכי לא יוצלח שהוגוורטס אי פעם ידע? אני הייתי במשרה לחקר מוגלגים."

אדון וויזלי. זאת המשרה של אדון וויזלי. אני כלכך מתגעגע למשפחה שלהם... לג'יני.

אל תחשוף את המחשבות שלך! הארי שוב שמע את הקול של מורטיריוס בראשו.

לא! צא לא מהראש! הארי התאמץ, אפילו הרגיש שהוא הזיע אבל לבסוף אבל שמע את מורטי אומר "יפה מאוד, אתה בהחלט יכול לשלוט בזה, עם קצת מאמץ..." אבל מורטיריוס לא הצליח לגמור את המשפט "לא באתי לשיעור בהלטת הכרה 'מורטי' תמשיך את הסיפור" אמר הארי ברוגע.

"בסדר גמור" אמר מורטיריוס נראה מרוצה מהסבלנות של הארי. "אוי... איפה היינו?" שאל מורטי, מבולבל לגמרי. "קיבלת משרה במשרד הקסמים..." השלים הארי, "אה נכון! בסדר, גרתי איתם כחודש עד שקיבלתי עבודה, וגרתי איתם ושילמתי את ההוצאות שלהם במשך כמה חודשים, ובזמן הזה-אתה נולדת" גמר בחיוך.

"אחרי שנולדת-ילד קטן מאוד וחמוד שכל הזמן צחק-החלטתי לא להיות נטל על הורייך יותר, ומצאתי לי בית. נשארתי בקרבה, בגלל שתמיד הייתה לי הרגשה לא טובה." "אתה שמרת על ההורים שלי?" שאל הארי, בנימה קצת מאשימה. "הארי, אתה לא מבין, כמה ההורים שלך היו חשובים לי, כמה הם עזרו לי וכמה לא הייתי יכול לחיות  אם היה קרה להם משהו." "אבל כן קרה להם משהו, וולדמורט רצח אותם" הארי אמר, נטול רגשות על פניו. "נכון, אבל יש לי המשך" "תמשיך" אמר הארי, בפניו טיפה דיכאון  עקב זיכרון הוריו.

"אני זוכר את הערב הזה יותר משאני רוצה, הלילה הזה, אתה היית כבן שנה, שאמרת את המילה הראשונה שלך-מורטי" אמר מורטי חצי צוחק חצי עצוב. "אתה היית המילה הראשונה שלי? באמת?" אמר הארי מתפקע מצחוק.

"אל תזלזל, עכשיו, אני באתי לבית שלכם כדי לחגוג עם בקבוק בירצפת עם אביך. אבל לא באתי רק לזה. תבין, אני הכרתי את כל החברים של ההורים שלך, רמוס-ירחוני, סיריוס-רך כף, ופיטר-זנב תולע" ההבעה שלו מייד השתנתה, ועם זאת הארי שם לב לזה שמורטיריוס הפך להיות ג'ינג'י גבוהה מאוד בעל כפות ידיים גדולות, ושיער יחסית ארוך.

"או! עכשיו אני מרגיש הרבה יותר טוב" אמר מורטי והרכיב משקפיים מה שנתן לו מראה של אדם חכם מאוד. "אני באתי בלילה הזה כדי לספר להם שזנב תולע, החבר הטוב של ג'יימס, וחלק מהקונדסאים, הוא אוכל מוות, והוא הולך להסגיר את מקומם לוולדמורט". אמר מורטי במבט שהארי לא ידע איך לפרש, הוא הרגיש כאילו הוא צריך לנחם את מורטי ולא ידע מה לומר. כעבור שתיקה קצרה, הארי אמר "והם לא האמינו לך? איך הם לא ניצלו?"

"הארי אני מצטער, אני חייב למהר, אז אני רק אגיד לך, שג'יימס כעס, מאוד כעס. הוא אמר שהוא סומך על חבריו במיליון אחוז. ושהוא היה מפקיד את חייו בידיו של פטיגרו."

זאת בעיה, יותר מידי לסמוך על אנשים. חשב הארי.

"מאז אותו ערב לא דיברנו. אבא שלך לא היה מוכן לקבל אותי לבית שלכם, וניתקנו קשר...כמעט". "מה זאת אומרת כמעט?" "אני ולילי התכתבנו, עם ינשופים, במשך הרבה זמן. במכתבים היא אמרה שהיא אף פעם לא סמכה על פיטר, ושהיא הרגישה שהמוות קרוב מתמיד" עכשיו מורטי נראה קצת בלחץ, ודיבר מהר. "אבל היא אמרה שאם היא לא תשרוד, היא רצתה שאני אביא לך את אלה.". הוא הוציא מכיסו צרור דפים, שלא ידע מהם, "מכתבים" קטע מורטי את מחשבתו של הארי, "בשבילך, מאימא שלך".

תגובות - תודה :) 

הפרק הקודם		הפרק הבא