אלים יקרים, בבקשה עשו שלא ישנא אותי

זה היה אחד הימים היפים ביותר של הקיץ, כמו הימים האלו שנראים כאילו נשלפו הישר מתוך ציור קלאסי או חלום.

השמיים הכחולים גלויים בין עננים לבנים ורכים, השמש מחממת בדיוק במידה הנכונה, ככה שלא חם מדי ועדיין יש רוח קרירה, העצים נדמים ירוקים יותר, והכל כל כך יפה שאתם עוצרים לרגע ושואלים את עצמיכם אם זה חלום.

אנחנו יושבים בחוף שלייד המחנה, גבינו שעונים כנגד עץ גדול.

השמש גבוהה בשמיים, מרכבת השמש כבר סיימה חצי מהסיבוב, ורוח הקיץ חמימה סביבנו.

לצידי, ניקו יושב דומם ומסתכל בשקט על המים המנצנצים תחת אור הצהריים.
אני לא בטוח איך, אבל ידינו מוצאות זו את זו ואצבעותינו מתחככות.

עורו חמים וקצות אצבעותיו ורודות.

אני מרגיש כאילו חשמל עובר בגופי כשידנו נוגעות.

הוא מזמזם מנגינה, חלק משיר שאני לא מצליח לזהות.

אני מסתובב ומסתכל עליו.

שיערו הכהה מכסה את אוזניו, אור השמש גורם לעיניו החומות להיראות זהובות, פניו חלקות ויפהפיות, שום דבר לא גדול או קטן מדי, כאילו עוצבו על ידי פסל מוכשר בעזרת החדה שבסכינים, ובכל זאת אין בפניו כל חדות.

הוא מסתובב ומבחין במבטי, אבל אולי הרגיש במבטי לפני ובגלל זה הסתובב
"מה קרה?" הוא שואל.

"שום דבר" אני עונה.

אני יכול להריח את ריחו.
ריח מלוח עדין, וריח של גשם, והריח שיש באוויר בבוקר אחרי שיורד גשם כל הלילה (מאז שהתחלתי להסתובב עם ניקו, הבנתי שאלו שני ריחות שונים)

זה גם הריח שיש בביתן האדס בגלל שבדרך כלל רק הוא גר שם
לפעמים, אחרי שאנחנו מסתובבים יחד כל היום, עורי שלי מריח כך.

הוא שם יד על הקרקע ונשען עליה.

השרירים בידו מתעקלים מעט, מופיעים ונעלמים כשהוא נע.

עיניו החומות הכהות נעוצות בעיני.

הדופק שלי מאיץ, אף שאיני יכול לציין כל סיבה לכך.

הוא הביט בי אלפי פעמים בעבר, אבל יש משהו שונה במבט שעכשיו על פניו, עוצמה שאני לא מכיר.

פי יבש, ואני יכול לשמוע את הקול שעולה מגרוני כשאני בולע רוק.

הוא ממשיך להביט בי.
נראה שהוא מחכה.

אני נע במקומי, מתקרב מעט לעברו.

זה כמו זינוק מראש מפל.

אני לא יודע, עד רגע זה ממש, מה אני עומד לעשות.

ואז אני רוכן קדימה ושפתותינו נפגשות במגושם.

הן מזכירות את גופיהן השמנים של דבורים, רכים ועגולים וסחרחרים מרוב גרגרי אבקה.

אני מרגיש את טעם פיו - חם ומתוק, ואני מרגיש כאילו גם אם היה שוטף את פיו במשחת שיניים בטעם מנטה זה לא היה יכול להיות אחרת.

אני מרגיש כאילו אלפי פרפרים מתעופפים בתוך גופי.

אני מרגיש כאילו לבי הפסיק לפעום והכפיל את הקצב שלו פי מאה באותו הזמן.

עוצמתה של תשוקתי, המהירות שבה היא פורחת, מבהילות אותי.

אני נרתע ומתרחק ממנו.

לרגע, רק רגע אחת בלבד, אני רואה את פניו מוקפות באור אחר הצהריים ואת שפתיו נפרדות מעט, כמו עדיין מוכנות לנשיקה.

עיניו, שנראות זהובות ונוצצות באור השמש, פעורות בהפתעה.

אני מזועזע.
מה עשיתי?
אבל אין לי הזדמנות להתנצל.

הוא נעמד וצועד לאחור.

מבטו נעשה מצועף, בלתי חדיר ומרוחק, וההסברים נותרים בפי.

הוא מסתובב ורץ לאורך החוף וחזרה למחנה, וכשהוא רחוק מספיק - כנראה חושב שמספיק כדי שלא אראה - הוא מניח לגופו להיעלם לתוך החשיכה, נער הצללים.

אני חש קור בהיעדרו.

עורי כמו מתהדק ופניי, אני יודע, אדומות ורגישות ככווייה.

אלים יקרים, אני חושב, בבקשה עשו שלא ישנא אותי.

-----------------------------------------------------

אבל כולנו יודעים מה קורה אחר כך!

"היא אמרה שהיא לא יכולה לראות אותנו כאן"

"נקוב בשם של גיבור אחד שהיה שמח"

"אני לא רציתי את זה, זה לא היית אתה!"

"מה הקטור אי פעם עשה לי?"

*מה שהקטור עשה לו*

*כל הפאנדום פורץ בבכי*

הסוף

כן

זו אני, סופי

באתי לדכא את כולכם ולהזכיר ששניהם מתו בסוף (חהחה, אני לא מצחיקה)

ממש מקווה שאהבתם

בבי:)