המדריך

העץ המסוקס הכאיב לראשו של רמוס, אבל הוא לא זז.

הוא הרגיש פתטי. הוא נגעל מעצמו.

הוא יכל כמעט לשמוע את מחשבותיהם של התלמידים סביבו.

הוא לא מסוגל לעמוד מול חבריו. הוא חלש מדי. טוב לב מדי.

טעם מריר מילא את פיו.

איזה שטויות.

אף אחד לא באמת חושב עליו עכשיו. כולם נהנים מהאכזריות של חבריו.

אכזריות. זו מילה קשה מדי. הם בסך הכל משתעשעים.

הוא לעג לעצמו. משתעשעים. יש שם להשתעשעות על חשבון מישהו אחר.

קוראים לזה אכזריות.

באמת, הוא לא תפס ככה את ג'יימס, צוחק בקול על סנייפ, על סוורוס, מול כולם.

אבל כזה הוא היה, כזה הוא עכשיו.

כזה הוא ברגע זה.

כמה פעמים רמוס קיווה שזו תקופה חולפת, גיל ההתבגרות. אבל הוא התחיל לחשוב שהוא מקווה כך על יותר מדי דברים.

מתי הוא יפסיק לחשוב על בנות? לא נורא, גיל ההתבגרות. מתי הם יפסיקו להתאכזר לסוורוס? מתי הוא יפסיק להתעלם?

מתי בכלל זה עובר, גיל ההתבגרות. הוא לא היה מסוגל לדמיין את סיריוס עובר את השלב הזה.

הוא הניד בראשו, ועורפו השתפשף בעץ. הוא שלח לשם יד באוטומטיות, ושמע את קול הצחוק המוכר של סיריוס. "אקספליארמוס…"

הוא עצם את עיניו. הוא יקום, וילך, ויסתכל לג'יימס בעיניים, ויאמר, באמת, ציפיתי ליותר, ואז ילך בסערה…

הוא גיחך לעצמו בלי קול.

על מי הוא עובד?

הוא פקח את עיניו. האגם הכה גלים למולו. הכל היה בהילוך איטי, כך נדמה. או שהוא חשב מהר.

מהר מדי. הוא רצה שזה יגמר, והוא יוכל לומר לעצמו שכן, הוא היה צריך לעשות משהו, אבל מאוחר מדי.

אבל לא מאוחר מדי.

הוא נעץ את מבטו בשמש המשתקפת על מי האגם. עיניו כאבו והוא מצמץ.

הוא יכל לראות את עצמו. הולך, הוא כמעט ראה את שערו הבהיר על עורפו כשדמיין את עצמו ניגש למרכז הדו קרב, פונה אל ג'יימס…

והוא ראה, כמעט בבירור, את מבטו הלועג של סוורוס. את הזלזול שלו, והוא ידע, שסנייפ לא יעריך את זה.

הוא לא ציפה ממנו להעריך את זה.

אבל…

הוא הכיר את סוורוס, פעם.

פעם, הוא חשב שיוכל לבלות איתו כל היום.

פעם, על הרכבת בשנתם הראשונה, כשגילה שסוורוס קרא את כמעט כל הספרים שהוא קרא. הדיונים האינסופיים שלהם.

פעם, לפני…

ג'יימס מעולם לא נהנה מאף ספר. סיריוס בקושי נכנס לספרייה בביתו שלו.

אבל מי עוד היה מעיר אותו עם כרית לפרצוף? מי עוד יודע לרדת עליו כשהוא 'חוזר הביתה'?

היום, ממרחק של שנים, הוא יודע שנהנה מזה. מאוד.

שאולי, אלמלא זאב אחד, רמוס היה קונדסאי אמיתי, ולא הצל שהוא עכשיו.

היום, ממרחק של כל כך הרבה זמן, הוא יודע שצדק, כשהפנה את גבו לסוורוס.

שטעה, ברגשות האשם שלו על הכעס של סוורוס.

היום, הוא ידע שג'יימס, סיריוס, פיטר, לא היו כועסים עליו רק כי התחבר לילד מסלית'רין.

הוא ידע, שכשסוורוס אילץ אותו לבחור בין חברות איתו לחברות עם הקונדסאים, סוורוס טעה. בגדול.

עכשיו הוא ידע שיש שם לאדם כמו סוורוס: קנאי.

ורמוס הודה, לגורלו, למזלו, למה שלא היה שם שכיוון אותו לבחור בקונדסאים. בחבריו.

החברים; שלא עזבו אותו כשגילו שהוא מפלצת.

עכשיו, חששותיו מאז נראו מגוכחים. אלה היו החברים שלו. אלה סיריוס, ופיטר, וג'יימס. וודאי שהם לא יעזבו אותו.

אבל האם סוורוס היה עושה את אותו הדבר בשבילו?

הוא לא היה בטוח.

והוא היה בטוח, שסנייפ לא יעריך את הצעד שיעשה.

יותר מזה: הוא ידע שסנייפ יכעס עליו. ינטור לו טינה, מכיוון שניסה.

גאווה; אולי גם זה עובר עם גיל ההתבגרות.

הוא הרגיש את עורפו צורב מהשפשוף. רגליו היו שלובות תחתיו, מסרבות לנוע.

גם הוא גאה, הוא ידע את זה. הוא סירב לעזור לסוורוס, אחרי כל כך הרבה שנים.

זה הגעיל אותו, אבל מה הוא ירוויח?

מי ירוויח אם יקום ויתקומם?

כן, אלה רק תירוצים. אבל רמוס לא קם.

ואז, הוא שמע את לילי.

אוי, לילי.

לילי האמיצה.

רמוס נבהל. ללילי זה לא יעבוד טוב יותר.

הגאווה של סוורוס תיפגע לא פחות; וללילי היה מה להפסיד.

אבל לילי לא ראתה כך את הדברים.

הוא הפנה את ראשו, אבל שוב שפשף את עורפו. הוא החזיר את מבטו לאגם, ושמע את לילי…

"תעזבו אותו!" לא, לא ככה, זה לא יעבוד, זה פשוט לא יעבוד.

הנה, זו הסיבה שהיה צריך לקום. כי עכשיו זה גרוע יותר.

אבל… מאוחר מדי…

"אני לא צריך עזרה מבוצדמים קטנים ומטונפים כמוך!"

ברור, ברור, מה היא חשבה.

הוא תפס את עצמו.

כמה פתטי.

מה הוא עשה? איזו זכות יש לו לבקר את לילי?

כמה קל, לא לקום, ולראות את כל הטעויות של לילי מהצד.

הוא הסיר מעליו את התיק, אבל נותר ברגליים שלובות, מבטו להשתקפות השמש באגם. הגלים נעשו חזקים יותר.

וכמובן, ג'יימס, מנצל את ההזדמנות לגרום ללילי לצאת איתו.

כמה טיפש אפשר להיות?

רמוס חש, פשוטו כמשמעו, מוקף מטומטמים.

לילי הלכה בסערה.

"בסדר!" קרא ג'יימס. "בסדר! מי רוצה לראות…" רמוס ידע את ההמשך בעל פה. זה לא באמת שינה; העיקר שיש את מי להשפיל ושעלבונו של ג'יימס לא יזכר.

הוא באמת היה מאוכזב. הוא לא רק אמר לעצמו כך.

הוא ציפה מהבן אדם שהפך עולמות, נהיה אנימאגוס למענו, הקריב הכל, לקצת יותר מזה.

הוא קם והרים את תיקו.

הוא הסתובב, עקף את העץ, שפשף את המרפק, והלך קדימה. הוא עבר באמצע שדה הדו קרב, ערער את הלחש של ג'יימס, נעץ מבט ארוך בג'יימס, ומבט ארוך יותר ומאוכזב יותר בסיריוס, מבטו פגש בפיטר ואז הוא פשוט המשיך הלאה, לא מהר ולא לאט, אל הטירה.

מאוכזב.

לא בשביל סוורוס, אלא בשביל סיריוס וג'יימס.