שיר אהבה

"נו, נו, נו," מאלפוי התחיל ללעוג. "האין אילו קקי פלוצר, רון ביסלי והרמיוני ג'ינג'ר. השילוב שלכם ביחד ממש דוחה!" הוא חייך חיוך זחוך בעוד קראב וגויל מאחוריו מתגלגל מצחוק.

"אויש, נו באמת." אמר רון בקול רם. "אל תתייחסו אליו, הארי והרמיוני, הרי הוא בסך הכול רק דראקו לא-אפוי." הארי והרמיוני גיחכו.

כמה דקות לאחר מכן כולם היו יישובים במקומותיהם. סנייפ הסתובב ללוח ומיידי הסתובב בחזרה. "פוטר," הוא אמר בקול שקט. "למה אתה מדבר?" 

"אני - מה - אבל לא דיברתי!"

"אז איך שמעתי אותך?"

"בטח דרך התחת," מלמל רון בשקט.

"וויזלי," סניפי הגביר את קולו. "גם אם הייתי שומע משם עדיין הייתי שומע יותר טוב ממך. עכשיו, בואו שניכם ליד דראקו, כאן בשורה הראשונה."

הארי גלגל את עיניו והתחיל לדחוס את כל החומרים לשיעור לתיקו. אחר כך, יחד עם רון הרוטן והרמיוני עם מיליולים שהולכים ונחלשים ככל שהוא מתרחק ממנה ("אם רק הייתה לי אפשרות למצלמה." "אני שונאת אותווו!)", הוא התיישב ליד מאלפוי.

"שלום, פוטר." מאלפוי בקושי התאמץ להשאיר את קולו מתחת ללחישה. "על מה פטפטנו הפעם?" הארי לא ענה. הוא ידע שאם יעשה זאת, סניפי יפיל הכול עליו - שוב - ויעשה משהו גרוע יותר מלהעביר אותו מקום. במקום זה הוא קופץ אץ אגרופיו 6מיישר את ידיו מתחת לשולחן, מנסה לשחרר את הכעס.

ואז נפל משהו לבן משרוול גלימתו. "שיט," מלמל הארי. הוא כבר היה בחצי הדרך למכתב כשיד חיוורת הגיעה משום מקום ותפסה אותו לפניו. "שלי." מאלפוי חייך אליו חיוך מרושע. כששניהם התיישבו בחזרה הוא מלמל בכעס, ולעזאזל סנייפ, "מאלפוי, תביא לי את זה."

"אבל אני רוצה לקרוא את מה שבפנים," הוא אמר, עדיין מחייך את אותו חיוך.

"מאלפוי, תביא לי את זה עכשיו, או שאני נשבע באמא המכוערת שלך שאני אשבור אותך לחצי." נהם הארי. מאלפוי פתח את פיו, אבל אז גלימה שחורה כיסתה את שדה ראייתו השמאלי של הארי, וצל הוטל על השולחן. "מאיים, פוטר?" שאל סנייפ בשקט. "דראקו, תביא לי את זה." מאלפוי הניח את הדף הלבן בתוך ידו של סנייפ ושיגר מבט זחוח אל הארי. "עכשיו, פוטר, מכיוון שאתה כל כך נחוש לשמור על המכתב הזה בסוד - הרי איימת על מר מאלפוי שלנו בחייו - מה כתוב בו? משהו אישי, אני מנחש." סנייפ חשף את שיניו בחיוך מבעית. "אתה הולך לשמוע אותי מקריא ואז תצא מהשיעור שלי, תלך לפרופסור דמבלדור ותגיד לו שאיימת על חבר לספסל הלימודים." 

"אין לו חברים, אז איך הוא חבר?" מלמל הארי בלי להביט בסנייפ. רון בעט בו מתחת לשולחן.

"אתה מעז?" החיוך מפניו של סנייפ נעלם, וכעת הוא נותר ללא הבעה. "אוקיי." ואז, בלי גינונים, סנייפ פתח את הנייר והחל לקרוא.

"ליקירתי אדומת שיער,

כמו פנדה באותו צבע, את באת אליי מהסרטים

מחלומות על אהובה

ממלחמה עלייך

וכל יום איתך הוא יום מדהים."

הארי בהה בלי הבעה בלוח הירוק ורון טמן את פניו בידו ונענע את ראשו מצד לצד. מאלפוי וכל הסלית'רנים התפקעו מצחוק אילם בעוד הגריפינדורים אטמו את אוזניהם.

"ליקירתי נמוכת קומה,

אין לי דבר לומר לך, מלבד אולי תודה על החיים

על מה שאת נותנת לי

כל פעם מחדש

על כל הסיפורים שנספר לנכדים."

 "וואו." מאלפוי היה הראשון שפצה את פיו. "אדוני, אני יכול לצאת לרגע החוצה?"

"כן, מר מאלפוי," אישר סנייפ. "ותלווה את פוטר בזמן שאתה עושה את זה. יש לו שיחה עם פרופסור דמבלדור."

"כן אדוני." הארי ומאלפוי יצאו מהדלת. ברגע שהיא נסגרה מאחוריהם, מאלפוי הקיא את נשמתו מרוב צחוק.

"אוי, לך תתגבנץ," מלמל הארי, פניו עדיין אדומות מבושה.