"יש לך שעות אחרונות?"

בלק שינה צורה בפעם החמישית באותו יום. כשניסה להידחף בין סורגי הכלא, גילה שהוא עדיין "שמן" מידי.

"אוף," רטן - או יותר נכון נבח. הסוהרסנים השפיעו עליו היום יותר מאשר שאר הימים. יכול להיות שזה בגלל הזמן ששהה שם, שכרסם בתקוותו שיום יבוא והוא ימלט מהכלא הנורא הזה, או כי לא אכל ארוחת בוקר (לא שהיה הרבה לאכול - פרוסת לחם, מעט מים וכמה זיתים), או בגלל ביקורו של שר הקסמים אתמול, והעיתון שהשאיר אצל בלק. באותו יום הוא שיחק בצורה יוצאת דופן - הוא יכל היה לומר שקורנליוס כמעט פחד ממנו. אבל המשחק הזה, של הפגנת השעמום, התיש את מוחו באופן כה גדול עד שהלך לישון כשעה אחרי עזיבתו של קורנליוס והתעורר רק בצהריים, בשביל לגלות שגג אזקבאן חורר על ידי הגשם וכעת מזונו נהרס בידי המים והאבנים.

אז כך ישב סירוס בלק ליד העיתון, נחוש בדעתו להימלט, ושר - 

סתם, לא באמת חשבתם שאני אעשה לכם קטע כזה של כוורת, נכון?

סירוס באמת ישב ליד העיתון, אבל הסתכל עליו במבט צידי מעיניו השקועות. פני העיתון היו תמונתם של משפחת וויזלי - ועיגול שחור של שאריות אבנים סבב סביב ראשו וכתפיו של רון וויזלי, היכן שפיטר פטיגרו, העכברוש הזה (שמתם לב למשחק המילים?) אהב לבלות רוב הזמן. "חתיכת גבינה מתגבנצת," מלמל סירוס, השעין את ראשו על הקיר ועצם את עיניו, מחכה לשקוע בשינה טרופה.

עברו כמה ימים מאז ביקורו של קורנליוס פאדג', שר הקסמים, וסיריוס המעיט בצריכת המזון אפילו יותר. כעת אכל פרוסת לחם ולגם שתי לגימות מים ביום, ועכשיו הוא סוף סוף רזה מספיק כדי להתחמק בין הסורגים.

בלק התעורר מוקדם בבוקר בגלל חלום רע. בחלום הארי והוא היו בצריף המצווח, שניהם עם שרביטים שלופים. בחלומו הארי היה דומה כל כולו לג'יימס, ולא היה בו זכר ללילי. "אתה מכרת אותם!" צרח עליו הארי/ג'יימס. 

"לא, הארי - " ניסה סיריוס להסביר, אך לפני שהספיק הארי/ג'יימס גדל לג'יימס. "אני בטחתי בך," הוא אמר על דמעות בעיניים ונפל על ברכיו. בלק מעולם לא ראה את חברו במצב כל כך שביר. "ואתה... לולא שיקול הדעת השגוי שלך, עוד הייתי בחיים. תחשוב על כך חגי ההודיה שארבעתנו היינו יכולים להעביר ביחד... הארי הולך בפעם הראשונה להוגוורטס, אני,  אתה ולילי על הרציף מנופפים לו. הארי מגיע בפעם הראשונה לסמטת דיאגון. הארי מתנגש במכונת הכרטיסים בשנה הראשונה שלו. הכול היה יכול להיות, אבל אתה - " ג'יימס לא הספיק לסיים את המשפט ובמקומו עמד סוורוס סנייפ. 

"אתה הרגת אותו," הוא לחש עם חיוך של ניצחון על פניו. "אתה עשית הכול."

"לא, לא, לא!" סיריוס צעק ופניו כבר נחרשו בתלמים על ידי דמעותיו. "זה - זה לא אני, זה פטיגרו - "

וסנייפ נהפך להארי. כעת הוא היה הארי הקודם, רק עיניו השתנו - הן היו עיניים ירוקות כמו של לילי, אך צורתן הייתה כמו של ג'יימס. "בלק." הארי ירק את שם משפחתו של סיריוס בגועל. "זה העונש שלך."

סיריוס לא שמע את המילים שנאמרו, רק ראה את שפתיו של הארי נעות, ובין רגע גופו התייסר בכאבים בלתי פוסקים. יחד איתם בא גם חוסר שליטה - סיריוס התחיל ללכת לכיוון המיטה, מלמל אליה לחש תוך כדי פיתול גופו בייסורים. מוט מתכת התנתק מהמיטה וחידד את עצמו באוויר. סיריוס לקח אותו וכיוון אותו אל חזהו, מרגיש את שריריו נעים כאשר התחיל להניע את היתד בכיוון חזהו. הוא התפלל שמשהו יגאל אותו מזה בעודו רואה אור ירוק מתקדם אליו, אך בליבו ידע שזה מגיע לו, הוא הוא רצח את לילי ואת ג'יימס, הוא נתן לוולדמורט את מבוקשו - 

ואז הוא התעורר.

בשעות היום סיריוס נתן לעצמו לשכוח את התקווה עד שיבוא הזמן להיזכר. עד אז, הוא נתן לעצמו כמה שעות של שיכחה. האשמה אכלה אותו מבפנים החוצה.

הרי הוא רצח את לילי וג'יימס, לא?