החיוך שלה

הוא התגעגע לעיניים שלה.

העיניים האפורות שלה, ששבו אותו ברגע שראה אותן.

העיניים היפהפיות שלה שלעולם לא יפתחו יותר.

הניצוץ שתמיד היה בהן כשחייכה שלעולם לא יופיע.

החיוך שלה.

פרסי היה מוכן לשלם כל מחיר שדרוש כדי לראות אותו עוד פעם אחת.

הוא היה מוכן להפוך עולמות רק כדי שהיא תמשיך לחייך. כדי שהיא תמשיך לחייך עד יומה האחרון.

מי ידע שיומה האחרון היה צפוי להגיע כל כך בקרוב?

אנבת' יצאה למשימה שגרתית. התקפה של מפלצת. היא נישקה אותו וחייכה אליו. "אני אחזור צ'יק צ'ק," היא אמרה.

הוא חייך ואיחל לה בהצלחה, אמר שהוא אוהב אותה והיא אמרה לו בחזרה. חסרי דאגות לחלוטין. זו רק מפלצת אחת. אנבת' התמודדה עם גרועים מזה. 

הוא ביקש לבוא איתה, לעזור אולי, אבל היא דרשה שיתארגן בינתיים. הם היו אמורים לאכול אצל הוריה של אנבת' באותו הערב, והיא הרגיעה אותו בכך שפייפר תתלווה אליה למשימה.

עברה שעה. עברו שעתיים.

למה הן לא חוזרות?

ואז נשמעה קריאת הקונכייה. פרסי רץ לכניסת המחנה, כבר לבוש בחגיגיות ומוכן להתגאות בפני אנבת' שתראה שהתארגן כמו שאמרה לו.

פייפר עמדה לבד על הגבעה, פניה שטופות דמעות והיא מחזיקה את אנבת' שמוטה בזרועותיה.

ליבו של פרסי החסיר פעימה.

הוא השתדל לשמור על קול יציב אבל קולו בגד בו. "פייפר? מ-מה קרה?"

ויל סולאס מיהר להגיע, אבל פייפר הנידה בראשה.

ואז פרסי שם לב לכתם הדם העצום המכתים את חולצתה. הוא הרגיש כאילו מישהו נתן לו אגרוף בכל הכוח.

"ה- המפלצת הייתה יותר חזקה משחשבנו." אמרה פייפר בקול חנוק ורועד, "הסתערנו ביחד. אני ניסיתי להילחם בה מלמטה ואנבת' תקפה בכיוון הראש שלה.

אנבת' הצליחה להרוג אותה מלמעלה, והסתכלתי לכיוונה לר-לראות איך היא." פייפר פלטה יבבה חנוקה, "היא נפלה למטה. המפלצת הצליחה לדקור אותה בבטן איכשהו. עשיתי כל מה שיכולתי. הבאתי לה אמברוסיה ונקטר אבל פחדתי להגזים. היא אמרה לי לקחת אותה למחנה. למסור- למסור לכולם שהיא אוהבת אותם. היא אמרה שהיא לא הייתה מוותרת על שום רגע איתנו. היא-" פייפר לא הצליחה לסיים את המשפט. היא התקפלה וייבבה בקול שבור.

השתררה דממה של הלם.

כירון השפיל את מבטו. הוא מחה דמעות סוררות מעיניו. האחים של אנבת' התחבקו ובכו.

הייזל בכתה אל תוך חזהו של פרנק שלא הצליח להחזיק את הדמעות בעיניו. ליאו התייפח בשקט.

הם איבדו כבר את ג'ייסון. איך הם יתמודדו עם לאבד את אנבת'?

כולם הסתכלו על פרסי, לא בצורה ברורה מדי. הוא עמד בלי תנועה.

הוא עמד ובהה בפייפר במבט מרוקן.

פייפר ניסתה להתקרב אליו, להניח יד על כתפו אבל הוא נרתע ממנה כמו מנחש.

"פרסי..." היא אמרה בקול שבור.

"לא." הוא לחש, "לא. לא. לא!"

הוא התנודד אחורה, כמעט נופל מעוצמת הרגש.

הוא הניד בראשו ורץ אל הביתן שלו לפני שיתפרק מול כולם.

"פרסי!" פייפר קראה מאחוריו.

הוא נעל את דלת הביתן ונשען הדלת, אוחז בראשו כאילו עמד להתפוצץ. הוא החליק לישיבה.

זה לא יכול להיות. היו להם כל כך הרבה תוכניות. כל כך הרבה דברים שהם לא הספיקו. זה לא יכול להיגמר עכשיו. הם התחילו קולג'. הם תיכננו לשכור דירה ברומא החדשה. היא עמדה להתחיל לימודי אדריכלות. היו לה חיים שלמים לפניה.

"לא!" הוא צרח.

הוא צרח ללא מילים ברורות. הוא צרח בלי לדעת על מה הוא צורח.

הוא הכה ברצפה שעליה ישב.

דמעה ראשונה זלגה מעיניו, ומאותו הרגע לא היה ניתן לעצור אותן. הדמעות ירדו על לחייו ללא הפסקה.

הוא התיישב על מיטתו, זו שרק לפני כמה שעות ישב עליה עם אנבת'. הסוודר שלה ששכחה אצלו היה מונח על השידה שלו. הוא קבר את פניו בסוודר, נואש להיאחז בכל זיכרון ממנה. הוא התייפח אל תוך הסוודר, אל תוך הריח שלה. 

דפיקה מהוססת נשמעה על הדלת.

הוא אפילו לא הרים את מבטו. הוא לא רצה להרים את ראשו מהסוודר שלה. הביתן שלו מלא בזכרונות איתה.

תמונות שלהם תלויות שם. כל כך הרבה מילים שנאמרו, כל כך הרבה זיכרונות שננצרו בו לעד. 

"פרסי?" נשמע קולה החלש של הייזל.

הוא שמע עוד צעדים מחוץ לדלת והסיק שהיא לא לבד.

"אתה יכול בבקשה לפתוח את הדלת? אנחנו רוצים לראות שאתה בסדר." ביקשה פייפר.

לראות שהוא בסדר? איך הוא יהיה בסדר? איך הם מצפים שהוא יהיה בסדר?

"לכו מכאן." הוא קרא. קולו חנוק מהבכי.

הוא הרים את ראשו וראה תמונה שלו ושל אנבת' מונחת על השולחן מולו. על הקיר מאחורי מיטתו היו תלויות עוד כמה. הוא לקח אחת מהן והביט בה.

אנבת' צחקה בתמונה, פרסי מחבק אותה מאחורה וצוחק איתה. בתמונה היא הצמידה את צד פניו אל שלה ונראתה מאושרת לחלוטין.

אלים, החיוך שלה...

מה הוא יעשה בלעדיה?

הוא עזב את התמונה בבת אחת ופלט יפחה נרעדת.

"בבקשה, פרסי, תפתח את הדלת. תן לנו להיות שם בשבילך." אמרה פייפר בתחינה.

"בבקשה, תלכו מכאן." הוא אמר בקול שבור.

הוא לא ידע אם הם הלכו ולא היה לו אכפת.

הוא הרגיש שאין לו לאן להמשיך עכשיו. הכל חסר משמעות.

מה הוא בלעדיה?

היא מחזיקה אותו מאז שהם בני שתיים עשרה. הוא היה זקוק לה כשהיו ילדים והוא זקוק לה גם עכשיו. 

והיא תמיד הייתה שם לידו כשהוא היה זקוק לה.

הוא לא היה צריך להגיד. הם הבינו אחד את השני בלי מילים. היה ביניהם קשר שאי אפשר להסביר את העומק שלו במילים. 

כשאחד מהם היה צריך את השני, הם ידעו. היא התייצבה לידו פעמים אינספור, מוכנה לחבק ולתמוך. והוא עשה את אותו הדבר בשבילה. הוא היה שם בשבילה בכל רגע.

הם היו אחד עם השני בכל מקום, בכל זמן. לא משנה מה. הם נשבעו שלא יפרדו.

היא הבטיחה לו שהיא לא תעזוב אותו שוב לעולם.

העולם זכה לכל כך קצת זמן איתה. הגיע לה יותר. הגיע לה לחיות עד גיל מבוגר, למות בשיבה טובה עם משפחה שהקימה ועם הישגים מאחוריה. הגיע לה לחיות. 

הגיע לו לחיות איתה.

פרסי הרגיש אנוכי על זה אבל הוא לא היה מסוגל לעצור את התחושה הזו. הגיע לו יותר זמן עם אנבת'.

הוא שמע את חבריו מתלחשים מחוץ לדלת ורצה לצעוק עליהם, אבל אז הבין שאין לו סיבה. מה גם שקולו היה צרוד מהבכי הממושך.

"פרסי, בבקשה. אל תרחיק אותנו ממך בזמן כזה." ביקש פרנק.

פרסי כבר לא ידע אם עליו להתעקש. הוא קם לפתוח את הדלת, ומבטו נח על תמונה אחרת שלהם ממוסגרת על השולחן.

הוא נעצר.

הוא נטל את התמונה בעדינות, מרגיש אם יאחז בה חזק יותר הזיכרון עלול להישבר.

את היום שבו התמונה צולמה הוא קיווה לא לשכוח לעולם.

ממש לפני ארבעה חודשים הם חגגו שלוש שנות זוגיות, ובין היתר את יום הולדתו התשעה עשר של פרסי. בדרך כלל אנבת' לא אהבה לחגוג תאריכים כאלה, אבל פרסי שיכנע אותה. שלוש שנים זה לא דבר של מה בכך.

הם ערכו פיקניק על שפת האגם במחנה.

הוא הביא מצלמה, והניח אותה מולם בלי שהסתכלה.

הטיימר הופעל, הוא לא ידע לכמה זמן ולא היה לו אכפת. הוא התקרב בחזרה אליה והיא צחקה עליו.

"חשבת שאני לא אשים לב למצלמה? באמת, מוח אצה, אתה לא יודע לעשות דברים בסודיות." היא אמרה בחיוך.

אכזבה מדומה נראתה על פניו, ואז הוא חיבק את מותנה והניח את ראשו על כתפה. היא חיבקה אותו אליה ונשקה לראשו. 

זה היה הרגע שהמצלמה תפסה. אחד הזכרונות האהובים עליו לעד.

האושר בעיניה...

כל פעם שפרסי הצליח לשמח אותה איכשהו, להוציא ממנה צחוק, הוא הרגיש כאילו ניצח את העולם.

וכשהיא צחקה, הוא הרגיש שכל העולם עוצר, רק כדי להקשיב לצחוק המתנגן של אנבת'.

הוא שמט את התמונה בריקנות. 

הזכוכית הדקה שמגינה על התמונה התנפצה לרסיסים. בדיוק כמו ליבו.

הוא נפל על ברכיו והתייפח.

זה לא פייר. אחרי כל מה שהיא עשתה בשביל האולימפוס, בכזו קלות האלים לוקחים אותה בחזרה.

הוא התמלא זעם. זעם על האלים, שלא עשו כלום בשביל לעזור לה.

זעם על פייפר, שלא הצליחה להציל אותה.

זעם על המפלצת הארורה שלקחה ממנו את אהובתו.

זעם על כולם.

זעם על עצמו, שלא בא איתה למשימה על אף התעקשותה.

הוא סובב את המנעול בדלת וחזר למיטתו, משאיר בידי חבריו את ההחלטה האם להיכנס.

הדלת נפתחה באיטיות ופרסי קבר את ראשו בחזרה בסוודר הכחול שלה.

הוא הרגיש משקל לידו על המיטה והבין שמישהו התיישב שם. ואז ידה העדינה של פייפר נגעה בכתפו בזהירות.

"פרסי..." היא אמרה. היא לא ידעה מה עוד לומר.

הוא הרים את ראשו ולשנייה היא נראתה מבוהלת.

פרסי הניח שהוא נראה נורא אבל לא היה לו אכפת.

פייפר התקרבה קצת, כרכה את זרועה סביב כתפו וזה כל מה שהיה דרוש כדי שיתפרק שוב.

הבכי יצא ממנו בלי מעצורים. לא היה טעם להפסיק. עכשיו כשפייפר חיבקה אותו הוא הבין את זה.

אף חיבוק לא ירגיש כמו החיבוק שלה.

לא משנה כמה יחפש, וכמה אנשים עוד יחבקו אותו בעתיד, אף אחד לא יתן לו את התחושה הזו שהיא נתנה. אף אחד לא יוכל לגרום לו להירגע לגמרי ולנמוס לתוך החיבוק.

הוא הרגיש את ליאו מאחוריו, טופח על גבו.

אבל פייפר הייתה היחידה שהבינה.

הוא ידע את זה.

פייפר איבדה את ג'ייסון, ואומנם הם היו פרודים באותו הזמן אבל היא עדיין מבינה את הכאב בלאבד מישהו שאהבת בכזו צורה.

הוא הרים את ראשו מכתפה של פייפר. הוא הביט בחבריו שישבו על המיטות האחרות.

גם ניקו וריינה היו שם איכשהו.

סימני הצער הודגשו בכולם במידה זו או אחרת.

הוא נשען אחורה, על הקיר שמאחורי מיטתו. בדיוק כמו שישב עם אנבת' קודם, רק שעכשיו אלה פייפר וליאו לידו.

"אתה יודע, פרסי..." פתחה פייפר בהיסוס, מסתכלת לוודא שהוא לא מתרעם ממילותיה או מנוכחותה, "אנבת' דיברה איתי הרבה עליך. לפעמים ביקשה ממני עצות, לפעמים סתם דיברה על מה היא מרגישה - הרגישה -" קולה של פייפר נשבר לשנייה אבל היא המשיכה בכל זאת. פרסי צריך לשמוע את זה. "פשוט על איך שהייתם ביחד. כשהרה חטפה אותך היא באה אליי לדבר הרבה. היא סיפרה לי כמה אתה חשוב לה, כמה היא מתגעגעת אליך. היו המון דברים שקרו בחצי השנה שנעלמת, ולמרות הכל היא נשארה חזקה. כי היא חשבה על לחזור אליך. המחשבה עליך, על להיות איתך, זה חיזק אותה יותר מכל כמות של אמברוסיה או נקטר."

פייפר עצרה ועצמה את עיניה בניסיון להחזיק את עצמה.

"אחרי- אחרי שהמפלצת... אתה יודע. היא ביקשה ממני להגיד לך שהיא אוהבת אותך. יותר מהכל. היא רצתה שתדע כמה אתה משמעותי עבורה. אתה עזרת לה לעבור כל כך הרבה קשיים רק בעצם הנוכחות שלך שם. היא ביקשה ממני להגיד לך שאל תתעצב על הזמן שהתפספס לכם ותזכור את כל הרגעים היפים שלכם ביחד. היא.... היא אמרה שיש דבר אחד שמאוד חשוב שתדע." פייפר פלטה צחוק נרעד. "היא אמרה לי להגיד לך שהיא מאוד גאה בך שהפסקת להזיל ריר כשאתה ישן."

חיוך קטנטן עלה על פניו של פרסי. אלים, הבחורה הזו לא תעזוב את המחשבות שלו לעולם.

זה כנראה הדבר הכי עצוב שכתבתי, מתנצלת :(

בכל מקרה, אשמח ממש שתצביעו ותגיבו מה דעתכם!