ומה אם רון היה טריליון מכוניות שטסות עד

קרדיט לרוזנ (מי צריך בכלל כינוי) שנתן לי את השם לפאנפיק: "ומה אם רון היה טריליון מכוניות שטסות עד בהוטן".

קריאה מענה.

זה היה קצת בעייתי. לטוס עד בהוטן דורש קודם כל ידע בסיסי, כמו לדוגמה לדעת מה זה בהוטן. רון וויזלי חשב שמדובר בהטעמה מאוד משונה של החטיף האהוב והמוכר "בוטן". אולי האהבה הבלתי נלאית של רון לבוטנים השוותה אותו במובן מסוים לכמות רבה של כלי רכב מוגלגיים ששועטים לעבר הבוטן הראשון בחבילה. אחר כך הרמיוני הסבירה לו שמדובר למעשה באחת ממדינות הקוסמים המובילות באסיה, ושזוהי שערוריה מוחלטת להסיק שמישהו בעל חוש כיוון של מזלג וכישלון מזהיר בשינוי צורה כמו רון ידע אפילו לטוס למקום הנכון על המפה. רון לא ידע איך להודות לה מספיק על המחמאה, בעיקר כי הוא לא הבין 90% ממה שנאמר.
"אני לא יודע, הרמיוני," הארי נשמע טרוד, או שסתם היה לו כאב בטן. "רון נשמע די נלהב לנסות את זה, ואני חושב שלמחוץ לו את התקוות לא תואם את רוח בית ספרנו."
הרמיוני נאנחה. תמיד היא צריכה לקחת את תפקיד האדם הבוגר בסיטואציה.
"אם אתה רוצה ללמד אותו קריאת מפה, שינוי צורה מורכב ושכפול, אתה יותר ממוזמן. אין לי חלק בזה," היא ענתה באף מורם.
"בבקשה, הרמיוני," הארי התחנן. "בבקשה, בבקשה, בבקשה. הוא לא יפסיק לחפור לי על זה לעולם. את באמת רוצה את זה על המצפון שלך?"
"המצפון שלי כבר מזמן לא רלוונטי," הודתה הרמיוני. "מאז כל הקטע הזה של ההשתלטות שלי על העולם עם הכת ההיא אני די מבוקשת בכל העולם. עם או בלי מצפון, אני הולכת לדהור כמו קווינטליון סוסים לאזקבאן."
"יש לך מזל," אמר הארי, חיוך מבזיק לפתע על פניו. הוא שלף מכיס גלימתו כרטיס אפור והציג אותו בפני הפושעת הנמלטת. "אני סוכן מטעם ע"ם, והתוודת עכשיו בפניי ובפני כל עמיתיי מסביבי שאת אכן האחת הידועה בתור הרמיוני גריינג'ר שאחראית למאורעות 4 באפריל בהוגוורטס."
הרמיוני בחנה בחוסר התרשמות את הכרטיס של הארי, שנראה כמו קשקוש שילד בן 5 מראה להורים שלו. היא משכה בכתפיה.
"למה יש לי מזל?" היא תהתה. "זה לא די נאחס שם? עם כל הסוהרסנים והקירות וכאלה."
"דווקא יש שמועות ששיפצו שם לא רע בכלל," אמר הארי. "והסהרורים הם די צ'יל ברגע שמכירים אותם. בכל מקרה, את עצורה בשם החוק. את יודעת איך זה. העם אמר את דברו."
הארי פשט מפניו את מסכת ההסוואה שלו, שהסתירה את עצמו אבל עם משקפי שמש שחורים מגניבים. כל שאר הניצבים מסביב עשו אותו דבר, חוץ מרון, שעוד היה עסוק בלנתח את מה שהרמיוני אמרה לו בהתחלה.
"אתה! תלווה אותה למקומה הראוי," נהם הארי לעבר דמות חסרת שם. הדמות המדוברת רצתה להתווכח שהיום בכלל לא תורו, אבל הוא ידע שאף אחד לא ישמע אותו.
הארי פנה לעבר רון. "עשית עבודה טובה היום, ילד. אולי יום אחד אתה תגיע לרמה שלנו."
"איזה רמה?" שאל רון. "מי אתה?"
"לא יודע," אמר הארי. "למה אתה שואל? למה אתה עושה את זה?"
רון הרגיש די מותקף, תחושה שלא הייתה זרה לו. הוא שלף את שרביטו.
"אני סופר עד שלוש," רון גימגם, עומד על קצות האצבעות שלו כדי לשדר איום.
"אתה מחזיק את השרביט שלך הפוך," ציין הארי. "וגם אם היית מחזיק מולי, תקיפת סוכן ע"ם תגזור לך גורל גרוע ממוות. לא הייתי מסתכן בזה," הוא לקח צעד זהיר לעבר רון, בתקווה לחטוף לו את השרביט.
"אל תתקרב!" הזהיר אותו רון. "אני יודע הרבה לחשים."
רון אפילו לא ידע ללחוש. כל פעם שהוא ניסה הוא קרע לעצמו את מיתרי הקול.
"אחת."
"תחזיר את השרביט שלך לכיס, בבקשה," הפציר בו הארי. הוא לא יכול להסתכן. אם רון לא יטוס לבהוטן כמו טריליון מכוניות, המשימה תיכשל. אסור לתת לזה לקרות.
"שלוש."
"מה? אתה יודע בכלל לספו-"
"אבדה קדאווה!" צרח רון. הדרך לבהוטן הייתה ממש קצרה, כמו גם החיים שחלפו על פני רון בשעה ששעט דרך חצי מהגלובוס כמו טריליון מכוניות ונחת במדינת בהוטן הידועה לשמצה. היה לו מזל גדול שהוא חגר חגורת בטיחות, כי אחרת הוא היה מת. היום הזה ייזכר בהיסטוריה בתור היום שבו נפער דרך הרבה מאוד בניינים חור בצורת רון וויזלי.