רק לא הברון

סר ניקולס דה ממז'י פורפנגטון ריחף לו ברחבי טירת הוגוורטס. הוא לא היה מתאר לעצמו שמכל האנשים דווקא הוא יואשם על מרידה במלכות.

האמת שלניק לא היה שום מושג למה הפלילו אותו. הוא לא רכש לו הרבה אויבים במהלך כל שנות חייו, הישג מרשים בהתחשב בגילו.

הוא שמח לפחות שהברון לא עשה עבודה יסודית בהתזת ראשו עם הגרזן. הוא לא רצה לחשוב על כמות הפעמים שהראש היה נופל לו מהצוואר לו היה מנותק לחלוטין.

ניק היה רוח חביבה ומנומסת. הוא התחבב על כל הדיירים המתים שבטירה, והם כולם התחבבו עליו.

עד שהוא גילה שהברון המגואל חי בטי- אמ, כלומר, מת בטירה.

זה לא יכול להיות. הוא חשב לעצמו. זו חייבת להיות סוג של בדיחה חולנית.

הוא עשה ככל יכולתו כדי להימנע מהמפגש עם הברון, אבל כשהתלמידים הראשונים הגיעו לטירה, וכל הרוחות הוזמנו לארוחה...

ניק פשוט לא ידע מה לעשות. 

בעודו מרחף בקצה מסדרון ומנסה לחשוב מה לעשות, הברון המגואל נתקל בו. ניק מיהר להתנצל, כמובן, מתוך נימוס, ואז הרים את מבטו וראה עם מי הוא מדבר.

עיניו נפערו לרווחה. "אדוני" הוא מיהר לומר, שוכח לרגע את הנסיבות ואת העובדה שהם שניהם כבר בחיים שלאחר המוות. "א-אני מתנצל, אני לא התכוונתי ל-"

הברון הרים את ידו לאות שיסתום את פיו כי שיואו כמה הוא מדבר החופר הזה, תן לישון בשקט יא ווקי טוקי, וניק השתתק מיד.

"זה בסדר." אמר הברון ביובש והתקדם לכיוון האולם הגדול.

ניק לא ידע אם הוא מלא הקלה או מבועת. הוא פתח את פיו כדי לשחרר אנחת רווחה אבל שום קול לא נשמע כשהאוויר עזב את חלל פיו. (אל תשאלו אותי איך האוויר נכנס. רוחות רפאים. לכו תבינו.)

עדיין לא ברור אם כמות הזמן היתה מקרית או לא, אבל עברו ארבעה ימים עד שניק הצליח להפיק שוב צלילים מהפה שלו.

ניק לא יודע אם הברון יודע, ואם לא ניק לא עומד להיות זה שיספר לו.

למעשה, סביר להניח שהברון אפילו לא זוכר שהוא היה זה שהרג את ניק.