דמבי והראי של ינפתא

הו, מנהלי האתר שלא מאשרים לי פאנפיקים מסיבות שרירותיות 

 מספיק עם זה!

קרדיט כמובן לרולינג וכן למנהלי האתר המדהימים (חנופה חנופה) שיצרו את האתר, והם כל כך נחמדים שאין מצב שהם לא יאשרו לי את הפאנפיק (דיבור הקסמה דיבור בקסמה)

"אני רואה את עצמי עם זוג גרבי צמר עבים"

הארי חשד שהמנהל משקר לו.

אבל אם חושבים על זה, השאלה שלו באמת היתה קצת אישית...

-----------------------------------------

דמבלדור נכנס למשרד שלו ונעל אחריו את הדלת. הארי פוטר כל כך נחמד! הוא שאול שאל את דמבי מה הוא היה רוצה לקבל! חשב לעצמו בעודו יוצא מהתחפושת המגרדת שלו.

היה נוח ללכת שוב על הרצפה עם כפות הרגליים שלו, ולא עם קביים שהגביהו אותו לגובה של בן אדם. אחד די גבוה, אם לומר את האמת.

הוא הניח את משקפי החרמש שלו על השולחן. עכשיו, משהסיר את העדשות המקטינות, התגלו עיניו הגדולות ככדורי טניס. 

לאחר מכן, הוא קילף את חתיכות נייר הדבק הבלתי נראות שהחזיקו את אפו הארוך שלא כדרכם של קוסמים מקופל.

דמבי החווה בידו וגלימות הקוסם שעטפו אותו התפוגגו. הן לא היו אמיתיות, כמובן, אלא רק אשליה. אחרת הוא היה משתחרר לחופשי כבר מזמן.

------------------------------------------

הארי עטה עליו את גלימת ההיעלמות והחל לעשות את דרכו בחזרה למעונות של גריפינדור, תוהה לעצמו מה המנהל רוצה באמת.

-----------------------------------------

כעת ניצב בחדרו של המנהל יצור נמוך וקטן, לבוש ציפית, בעל אוזניים עטלפיות גדולות, אף ארוך כמו שרביט ועיניים גדולות כדרוי טניס.

"אדונילי?" הוא שאל בחשש.

פוקס ירד מכנו, הסתחרר באוויר פעם אחת ברפרוף כנפיים, ואז צורתו היטשטשה. כעבור שניה עמד במקומו נער צעיר, חיוור, (עם אף!) בעל שיער קצר ושופע, לבוש בגלימות של סלית'רין.

נער שלא אמור להיות בחיים. (כמו הארי. תן כיף, הארי!) 

"זה נעשה?" הוא שאל בקול קר שנדמה לא מתאים לפניו הנאות.

דמבי הינהן.

הנער בן השבע עשרה הביט בו בגבות מורמות.

"כן, אדונילי." אמר דמבי בקולו הצייצני.

"נפלא." אמר הנער. "כדאי שאעדכן את קווירניוס."

טוב. אז זה, אמ, קיים.

בחיי שאין לי מושג איך זה הגיע לכדי זה.

אל תנסו אפילו להבין מה קרה פה.

סתם. תנסו ותגיבו איך היה.

אני אתחיל:

אמ

מה?