כששיעמום וטירוף נפגשים

הארי ישב בחדר(המ)ו(עדון). הוא היה משועמם.

"אני יודע!" הוא הכריז. "אני צריך אייפון שש עשרה פרו מקס!"

"מכשירים מוגלגיים לא פועלים בהוגוורטס, הארי." הסבירה לו הרמיוני בידענות.

"גם הוגוורטס לא פועלת במכשירים מוגלגיים," אמר הארי וחרץ לעברה לשון.

"אללי!" הזדעקה הרמיוני. "מעולם לא חשבתי על זה ככה!"

היא מיהרה לעלות לחדרי הבנות, לא לפני שאמרה להארי שהיא כבר חוזרת.

"היי הארי," אמר חורחה.

"אמ, היי." אמר הארי. "מי אתה?"

חורחה הביט בו כאילו נפל מהירח. "אני הוא חורחה, כמובן!" הוא הכריז באופן שאינו משתמע לשתי פנים והלך לבקר אדון שוקו אחר.

"מממ, בא לי שוקו..." מילמל הארי.

"אדונילי רוצה שוקו?" שאל גמדון בית אקראי שצץ משום מקום שהארי לא טרח לשאול לשמו.

"חלילה!" קראה הרמיוני, שירדה במדרגות מחדר הבנות ובידיה לוח שעם גדול שהיא התאמצה לגרור אחריה. "זה ממש לא בריא, הארי! ההורים שלי הם רופאי שיניים, אתה יודע."

"פגי מתנצל, גבירתילי," אמר הגמדון ונעלם בקול 'קראק'.

"אוי, לא לזה התכוונתי," מחתה הרמיוני בניסיון להציל את כבודו האבוד של הגמדון, אבל הוא כבר נעלם לפני שהיא התחילה את המשפט (ראו שורה מס' שלוש עשרה בפאנפיק 'כששיעמום וטירוף נפגשים') כך שזה היה די מטופש לומר את זה. אך אבוי! שאול דרך בתוך ערימה ע- נ- קית של תותים! 

כלומר, אבוי! הרמיוני לא יכולה לומר דברים מטופשים! הפאנפיק הזה חורג ממסלולו השרירותי. כדאי להיזהר.

"מה זה, הרמיוני?" שאל הארי בתמיהה.

"אה, רק תיאוריה קטנה שאני מפתחת בניסיון להבין מה לעזאזל קורה פה." אמרה הרמיוני. היא העמידה את לוח השעם על הרצפה, שעון ליד הקיר.

הארי ראה עשרות תמונות שנעוצות אל הלוח וביניהן מחברים חוטים בשלל צבעים. ביניהן הוא ראה גם פתקים עם כיתוב עליהם, שיצגו ככל הנראה דברים שלא ניתן היה להמחיש בתמונות.

הוא בחן את אחד הפתקים. נכתב עליו 'הוגוורטס; תולדות' והוא חובר לכמה חוטים בצבעים שונים. הכחול, לדוגמא, הוביל לתמונה של משרד הקסמים, שחוט אדום שיצא ממנה הוביל לתמונה של קרפדה שחוברה בחוט ורוד מחליא לפתק עם הכיתוב '???'

"...אז אתה מבין?" סיכמה הרמיוני. מתברר שהיא הסבירה משהו כל הזמן הזה והארי לא שם לב.

"כמובן!" שיקר הארי בקולי קולות. הוא צעק כל כך חזק שעד היום פרופסור בינס מתקשה לזכור את השם שלו.

"הארי!" נזפה בו הרמיוני בלחישה רמה.

"אתה תעיר את הגמדונים!"

מתברר שהרמיוני דאגה לשעת מנוחה שתהיה לגמדונים בכל יום, משום שאכפת לה מהם כל כך. והם, נשמות אומללות שכמותם, הרגישו מחוייבות לשתף איתה פעולה.

ולכן בכל יום, משעה שתיים עד שעה שלוש, כל גמדוני הבית בהוגוורטס שוכבים על הרצפה ומעמידים פני ישנים.

הם לא ישנים באמת מהסיבה הפשוטה שגמדוני בית לא יכולים לישון.

בום, אני גאון של תחביריות משפטים.

אז בכל אופן, הרמיוני כעסה על הארי.

הוא נאנח.

הוא מאוד מאוד רצה גלידה.

לפעמים נראה היה שהחיים יהיו פשוטים יותר בתור גמדון בית.

גלידה בטעם וניל עוגיות.

הרי הרמיוני תשחרר אותו בשמחה.

עם קצפת מלמעלה.

ואז היא לא תצעק עליו לעולם, משום שהוא גמדון בית.

ועם סוכריות צבעוניות.

והוא גם לא יצטרך לעשות שיעורי בית או לקבל השכלה בכלל.

ועם דובדבן מלמעלה.

"פוטר!" נבח עליו סנייפ. "חסום את מחשבותיך!"

הרמיוני היתה פרופסור סנייפ כל הזמן הזה. זה אפילו מוכח על לוח השעם הגדול שלה.

"רואה?" שאלה הרמיוני והצביעה על שתי תמונות, אחת שלה ואחת של פרופסור סנייפ, שחוברו בחוט כסוף. "רואה??" עווית  חלפה בעינה השמאלית. הארי שם לב פתאום שעיניה אדומות למדי. היא צחקקה צחוק מטורף.

"הרמיוני?" הוא שאל בחשש. "מתי הכנת את כל זה?"

"בלילה." אמרה הרמיוני.

"לא ישנתי כבר שבועיים," היא הוסיפה.

אבל זה לא נורא.

הרמיוני לא צריכה לישון. היא הdark one.

מה שאומר שפרופסור סנייפ הוא הdark one!

האמת, מתאים לו...

הסוף.

"רגע!"

צעק הארי קטן וחסר חשיבות.

"אבל לא קיבלתי את האייפון שלי!"

והם היו חברים הכי טובים.

עד ששועלון היה רעב.

קרדיט לרולינג, למחבר/ת של שועלון רוכש חברים, לכותב/ת של שאול החתול, ליוצרי הסדרה once upon a time וכן לשחקנים לבימאי למויישה שמביא בורקסים מהמכולת ליד וכו', לאדון שוקו, לאדון שוקו אחר ולאדון שוקו אחר השני.

תודה רבה על שאישרתם לי את הפאנפיק, מנהלי אתר יקרים.

אנא מכם, הצדיקו את התודה הזאת.