השתקפות

אזהרות ודיסקליימר:

שימו לב שהסיפור הוא בדירוג גבוה, בעיקר בגלל תיאורי אלימות ותכנים קשים אחרים.

הסיפור שואב השראה מהסדרה ״מרלין״ של הלBBC, סדרה מעולה ומומלצת

פרולוג

החיים אחרי המלחמה לא היו מה שרון ציפה שהם יהיו.

לאורך כל השנה שהוא חי עם הארי והרמיוני בדרכים בחיפוש אחר ההורקרוקסים, גם בזמנים הקשים והאפלים ביותר, עמוק בליבו הוא ידע שיום יבוא והמלחמה תיגמר, והם יחזרו לחיים שלהם. הם ישלימו את לימודיהם בהוגוורטס ויצאו אל העולם, שיהיה בטוח ומלא הזדמנויות.

גם לפני הקרב בהוגוורטס, בשעה הכי חשוכה, הוא מצא את אומץ לעשות את מה שרצה לעשות כבר שנים - לנשק את הרמיוני גריינג׳ר - והוא ידע שלא משנה מה יקרה בשעות ובימים שלאחר מכן, בסוף יפציע יום חדש, והוא והרמיוני יצאו אליו ביחד.

אבל ביום שאחרי הקרב זה הרגיש כאילו הוא התעורר מחלום רע, רק כדי לגלות שהמציאות גרועה יותר מכל סיוט.

פרד נהרג. רון מצא את עצמו חוזר על המילים בראשו במשך ימים לאחר מכן, ״פרד מת, פרד מת…״ רק כי לא הצליח לגרום לעצמו להאמין שזה באמת נכון. פרד, שהיה כל כך מלא חיים, מת? זה לא הרגיש שזה בכלל אפשרי, גם כשהוא ראה את הגופה שלו לפניו.

לא ככה זה היה אמור להסתיים. הוא ידע שאנשים ימותו, בוודאי - גם אנשים תמימים שזה לא הגיע להם. אבל לא האחים שלו. זה לא היה חלק מהסיפור. אם מישהו מביניהם היה צריך למות בקרב, זה היה הוא, רון. הוא היה הכי פחות מוכשר, הכי פחות חכם, הכי פחות מצחיק - זה היה כמעט כאילו הוא נולד כדי ליפול חלל.

אבל נגזר עליו להמשיך לחיות, כדי לראות איך האובדן של פרד קורע את המשפחה שלו לגזרים.

בשבוע הראשון המצב לא היה כל כך נורא. אולי כולם עדיין היו בהלם. נראה שזה אפילו מקרב ביניהם קצת. הארי והרמיוני התארחו במחילה, צ׳ארלי דחה את החזרה לרומניה לזמן בלתי מוגבל, פרסי חזר הביתה, וגם ביל ופלר נשארו כדי להיות קרובים למשפחה. זה הרגיש כאילו כולם יוכלו להחלים ביחד.

אבל זאת הייתה אשלייה. אחרי ההלוויה האווירה התחילה לבעבע כמו סיר לחץ. אמא שלהם רתחה מזעם, כל יום, כל היום, והוציאה את זה על כל הסובבים. בני המשפחה התחלקו לשני קבוצות - מי שהבליגו וניסו לפייס אותה, כמו אביהם, פרסי וביל, ומי שלא היו מוכנים לספוג את התקפי הזעם שלה, כמו ג׳יני, צ׳ארלי ורון. עם ג׳ורג׳ בכלל לא היה על מה לדבר - הוא לא יצא מהמיטה מאז הלוויה, וגם כשאימם הייתה מחליטה להתפרץ לחדרו כדי לצעוק עליו הוא פשוט היה שוכב שם בשתיקה.

אחרי שבוע הארי הודיע שהוא עוזב. הוא הודה להוריו של רון על האירוח, אבל אמר שמגיע להם מרחב כמשפחה. מולי כעסה עליו בגלוי על ההחלטה לעזוב, אבל משום מה לא נראה שהתגובה שלה מפריעה לו בכלל. הוא לקח את מעט החפצים שלו ועבר לכיכר גרימולד.

גם הרמיוני ביקשה רשות לעזוב. היא הסבירה שהיא צריכה לנסוע לאוסטרליה כדי להחזיר הביתה את ההורים שלה, שם היא שיכנה אותם כדי להגן עליהם. רון הציע מייד להתלוות אליה.

״אתה בטוח?״ הרמיוני שאלה בעודה אורזת את חפציה בחדר של ג׳יני. משום מה נשמע לרון כאילו היא לא שמחה מהרעיון שהוא יצטרף אליה, אבל הוא אמר לעצמו שהוא פשוט לא קורא את התגובה שלה נכון. ״לא כדאי שתישאר פה עם כולם?״

״הם יסתדרו בלעדי יום או יומיים,״ רון אמר וניסה להניח את ידו על ידה בזמן שהיא אספה את כלי הרחצה שלה. היא השתהתה תחת מגעו לשבריר שנייה והמשיכה לארוז.

מערכת היחסים שלהם לא ממש השתנתה אחרי הקרב, למרות הנשיקה הנהדרת שלהם. רון הניח שהוא לא יכול להאשים את הרמיוני שהיא קצת מרוחקת - המחילה האבלה בכלל לא הייתה מקום מתאים להתחלה של מערכת יחסים רומנטית. אבל הוא קיווה שאם הם יסעו ביחד לאוסטרליה, יתרחקו מכל זה, הם יוכלו ללבות שוב את הניצוץ ביניהם.

אבל תקוותו הייתה לשווא. גם כשהם היו באוסטרליה הרמיוני נראתה מתוחה ולחוצה, ולא הביע בו שום עניין. הוא עשה מאמץ עילאי להיות חבר טוב ולא ללחוץ עליה, אפילו שזה היה קשה במיוחד.

הוא הרגיש קצת רע שבתוך כל הסבל וחוסר הסדר, כל מה שמעניין אותו זה להיות איתה. אבל מי היה יכול להאשים אותו? הוא אהב את הרמיוני במשך שנים, כנראה הרבה יותר זמן ממה שהוא בכלל ידע - אז זה היה כמעט בלתי אפשרי לחזור להתנהג כאילו הם רק חברים, אחרי שסוף-כל-סוף היה לו אומץ לנשק אותה, והיא נישקה אותו בחזרה כאילו גם היא חיכתה לכך במשך שנים.

כשהם הגיעו אל הבית בו הוריה של הרמיוני גרו רון הבין את פשר ההתנהגות המתוחה שלה. הוא לא עצר להרהר בעובדה שלא סביר שהרמיוני ביקשה את רשותם של הוריה לפני שהיא הדחיקה את הזיכרונות שלהם, קרעה אותם מחייהם ושלחה אותם לגור בצד השני של העולם. לא היה פלא שהרמיוני הייתה כל כך לחוצה לקראת המפגש איתם - כי אחרי שהיא החזירה להם את הזיכרונות שלהם, היא הייתה צריכה להתוודות בפניהם על מה שעשתה להם.

באופן לא מפתיע, אדון וגברת גריינג׳ר הרגישו כועסים ונבגדים שבתם החליטה על דעת עצמה לגרום להם לשכוח מי הם, מי היא, ולעקור אותם מכל דבר שהם אי פעם הכירו וכל אדם שהם אהבו. 

רון מצא את עצמו כלוא בריב בין ההורים לבתם, שנלחמה בדמעות בזמן שהסבירה שהיא רק רצתה להגן עליהם. כשהוא ניסה לסנגר לטובתה זה רק הפך את המצב לגרוע יותר. ההורים של הרמיוני האשימו אותה שהיא הלכה ל״בית הספר הזה״ עם ה״אנשים האלה״, ומאותו היום החיים שלהם לא חזרו להיות כשהיו. היא בחרה ללכת לה ולהילחם במלחמה של אנשים אחרים בלי לחשוב איך זה יסכן אותה ואותם. רון הרים עליהם את קולו בתגובה - והרמיוני דרשה ממנו בתוקף לצאת לחכות בחוץ.

לאחר שעה ארוכה הרמיוני יצאה לבסוף, נראית סחוטה, פנייה מוכתמות דמעות, ואמרה שהם מוכנים לחזור הביתה. הם השתמשו במפתח מעבר שהרמיוני ארגנה מראש והופיעו בבית משפחת גריינג׳ר באנגליה, שם כל הרהיטים היו מכוסים סדינים לבנים. 

״אני צריכה קצת זמן לבד,״ הרמיוני אמרה כשרון ניסה לאחוז בידה כדי לנחם אותה ברגע שהוריה יצאו מהחדר. ״ליישר איתם את ההדורים. אני אשאר פה איתם בינתיים.״

״בסדר,״ רון אמר, קצת מופתע מהתקפות שלה. הוא חשב שהיא תרצה שהוא יהיה שם לתמוך בה. ״את… רוצה שאני אלך עכשיו?״

״כן. תודה.״

״אני פה אם את צריכה משהו,״ הוא אמר כמילות פרידה.

הוא חזר למחילה. הוא נעדר רק יום אחד, אבל נראה שבזמן הזה אמא שלו הספיקה לבסס את שלטון האימה שלה בבית. ביל ופלר חזרו לבית שלהם, ג׳יני הלכה להתארח אצל לונה, וצ׳ארלי כבר תכנן תוכניות לחזור לרומניה. אבא שלהם התנהג כאילו שום דבר כבר לא ממש משנה, ובילה את כל היום במחסן עם חפצי המוגלגים שלו. ג׳ורג׳ עדיין היה במיטה.

פרסי היה היחיד שעמד בפרץ וניסה להחזיק את המשפחה ביחד. רון החליט להתגייס ולעזור לו, ובמהרה גילה שיש לאמא שלהם טינה שהייתה שמורה במיוחד בשבילו. היא מצאה סיבה לצעוק עליו בכל פעם שהוא נכנס לחדר, מאשימה אותו בכל דבר העולה על הדעת, ועם כל הרצון הטוב שלו, זה התחיל להימאס עליו אחרי כמה ימים.

הוא הצליח לשרוד ככה שבועיים לפני שהוא התפוצץ. הוא עמד על שלו מול אימו - דבר שהוא מעולם לא עשה לפני כן - ודרש ממנה להודות שהיא רוצה להאשים את הארי בזה שפרד מת, אבל בגלל שהיא אוהבת אותו יותר משהיא אי פעם אהבה את רון, היא בוחרת להאשים אותו במקום ולהוציא עליו את כל הזעם שלה.

בתגובה אימו צרחה עליו ובכתה. פרסי, שהיה נוכח בזמן הריב, אמר לרון שהוא עבר את הגבול. הוא התעלם ממנו והלך לארוז תיק.

תוך שעה הוא היה בכיכר גרימולד. הארי לא היה מופתע לראות אותו שם, אפילו שהוא לא הודיע שהוא יגיע. הוא גם לא היה מופתע לראות שהוא הגיע תיק ארוז.

״אני יכול להישאר פה כמה ימים?״ הוא שאל בזמן שהארי הוביל אותו לתוך המבואה. הוא חש הקלה לראות שקריצ׳ר מתחזק את הבית, ושלא נראה שאיזה עכביש יתנפל עליו או שהוא יחטוף צעקות מאיזה דיוקן.

״בטח,״ הארי אמר בקול מוזר. 

הם הלכו לטרקלין ומייד התחוורה לרון הסיבה מאוחרי הדיבור המשונה של חברו. כמעט כל משטח אפשרי היה עמוס בקבוקים וכוסות ריקים. רון הבין שהארי היה שיכור.

הוא הציע לרון לשתות, וכמעט הפיל את הבקבוק בזמן שמזג לו כוס של וויסקי אש. רון אף פעם לא ממש שתה קודם לכן, אולי חוץ מפעם אחת שביל הרשה לו לטעום שיכר  - הוא היה בטוח שגם הארי לא שתה טיפה של אלכוהול לפני שהוא עבר לכיכר גרימולד - אבל הוא הניח שאם יש זמן טוב להתחיל, זה עכשיו.

״המצב בבית רע,״ הוא סיפר להארי כשהם התיישבו. ״אמא מוציאה את כולם מדעתם. היא איבדה את זה לגמרי.״

״אפשר להבין אותה,״ הארי מלמל בהיסח דעת, לוגם מהוויסקי. ״מה שלום ג׳יני?״

״מתארחת אצל לונה,״ רון השיב, מערבל את הנוזל בכוסו בחוסר נחת. ״אתם לא… דיברתם?״

הארי לא ענה, רק גמע את כל המשקה שבכוסו בלגימה אחת, ומילא אותה שוב. 

״הנחתי ש… כלומר… הרעיון היה שאחרי שהמלחמה תיגמר אתם תחזרו להיות ביחד, לא?״

הארי התנהג כאילו הוא לא שמע אותו. 

רון החליט לשתף אותו בשיחה האחרונה שלו עם הרמיוני. לא היה עוד מישהו שהוא היה יכול לדבר איתו על זה, שיעזור לו להרגיש קצת פחות חסר ביטחון סביב כל העניין. אבל הארי לא הקשיב לו בזמן שהוא דיבר.

״תרגיש בבית, כן?״ הוא אמר פתאום, קם ממושבו. מתנדנד קלות, הוא לקח את בקבוק הוויסקי ויצא מהטרקלין.

הארי היה במצב קשה, וזה רק הלך והחמיר בכל יום. הדבר היחיד שהוא עשה היה לשתות עד שאיבד את ההכרה, ולפעמים הוא היה מסתכל בתמונות ובחפצים הישנים של סיריוס. הוא לא דיבר עם רון כמעט בכלל.

באחד הימים הראשונים שלו בכיכר גרימולד, רון מצא אותו מערבב אבקה מוזרה בתוך המשקה שלו. הוא אמר לרון שזה עוזר לו לישון. רון, שגם מצא את עצמו פונה אל הטיפה המרה בערבים כדי להירדם, הבין שהמצב באמת היה עגום, אם כמות האלכוהול הלא- אנושית שהארי צרך לא הייתה גדולה מספיק כדי לגרום לו לישון.

רון לא ידע מה לעשות, ולא היה לו אל מי לפנות. לא נותר בחיים אף אחד שהיה יכול לייעץ להארי או לעודד אותו. אולי חוץ מההורים של רון, אבל הם לא היו במצב לעזור לאף אחד. הוא כמעט כתב לג׳יני במחשבה שאולי היא תצליח לנער את הארי, אבל הוא החליט שהוא לא רוצה שאחותו תראה לאיזה שבר כלי הארי הפך. הוא חשב שאם רק סיריוס היה שם, או פרופסור לופין או אפילו טונקס, מישהו מהם היה יכול לנער אותו מהדיכאון. אבל אף אחד מהם לא נשאר.

אובד עצות, הוא כתב להרמיוני. הוא פתח את המכתב בכך שאמר שהוא יודע שהיא ביקשה זמן לבד, אבל הארי היה במצב קשה והוא היה זקוק לעצה שלה. אבל הימים עברו והרמיוני לא השיבה למכתב.

מודאג מכך שהיא לא כותבת בחזרה, רון הלך אל הבית של ההורים של הרמיוני. זה היה שיא הקיץ, והשמש הייתה חמה ומסנוורת במיוחד. הוא לא יצא מכיכר גרימולד מאז שהגיע אליה, וזה גרם לעולם שבחוץ להיראות בהיר ומוזר, כמו חלום.

הוא הקיש על הדלת והרמיוני בעצמה פתחה אותה. היא נראתה מופתעת לראות את רון, אבל לא לטובה. היא יצאה מהבית וסגרה את הדלת אחריה, מתרחקת ממנה לעבר קצה החצר הקדמית, כאילו לא רצתה שהוריה ישמעו אותם.

״קיבלת את המכתב שלי?״ רון שאל אותה, תוהה למה היא נראית מכווצת כל כך.

״כן,״ הרמיוני השיבה בלי ליצור איתו קשר עין. ״הייתי עסוקה.״

״הבנתי,״ רון אמר, מרגיש מתח מתגבר ביניהם, כמו לפני שהם היו מתחילים לריב. ״טוב, תוכלי לפחות להגיד לי מה אני צריך לעשות? הארי במצב רע, אף פעם לא ראיתי אותו ככה.״

״אני מצטערת, אני לא יכולה להתמודד עם זה עכשיו,״ הרמיוני התגוננה. ״כולנו עברנו שנה קשה. אני לא יכולה ללכת להציל את הארי מעצמו עכשיו. אני צריכה הפסקה.״

״מה זה אומר?״ רון שאל בתחושה מבשרת רע.

״אני חושבת שההורים שלי צודקים,״ הרמיוני אמרה במבט מושפל. ״השקעתי את עצמי יותר מידי בעולם הקוסמים ובמלחמה. אני צריכה קצת מרחק… אני… פשוט רוצה לשכוח מכל מה שקרה…״

ההבנה שקעה ברון לאט, כמו רעל שמתחיל להשפיע.

״גם… ממני?״

״אני לא יכולה להתמודד עם זה עכשיו - ״

״כן, כבר אמרת את זה,״ רון נכנס לדבריה בקול. הוא לא האמין שזה קורה לו. וכמו תמיד, כל התחושות השליליות התנקזו בתוכו והפכו לקנאה בוערת. ״יש לך מישהו אחר? זה העניין?״

״אתה כזה אידיוט,״ הרמיוני השיבה בארסיות, לראשונה מכבדת אותו בקשר עין. ״לא הכל סובב סביבך. אני פשוט לא רוצה להיות איתך. למה זה כל כך מפתיע אותך?״

המילים פילחו את ליבו של רון כמו חיצים מורעלים. הוא חשב שהוא רואה צל של חרטה חולף על עיניה של הרמיוני, אבל הוא בטח רק דמיין את זה, כי היא הפנתה לו את גבה והלכה בלי מילה נוספת.

כך התחילה התקופה האפלה ביותר בחייו של רון. לאבד את פרד היה נורא, בלתי נתפס - אבל איך שהוא, לאבד את הארי והרמיוני היה כואב כמעט באותה מידה. הוא איבד את שני חבריו הטובים ביותר ואת אהבתו הראשונה במכה אחת קטלנית.

בחודשים הבאים הוא כמעט ולא יצא מכיכר גרימולד. שיערו ארך והוא הפסיק לגלח את זקנו, שגדל על פניו בסבך כתום של אבלות. בלילות הוא שתה עם הארי, רק כדי שיוכל לישון בלי לחשוב על הרמיוני או לדמיין אותה מאושרת עם גבר אחר. 

את הימים הוא בילה בספרייה. הוא מעולם לא היה חובב קריאה, אבל הבילוי בספרייה הזכיר לו את ימי הלימודים בהוגוורטס, כשהכל היה פשוט והעתיד היה ורוד, וזה ניחם אותו.

מהר מאוד הוא הבין למה כשהם בילו בכיכר גרימולד לפני שנתם החמישית, המבוגרים אף פעם לא הרשו להם להיכנס לספרייה. כל ספר שני שרון שלף מעל המדפים המאובקים היה קשור איך שהוא בקסם אפל, והשאר עסקו בכשפים מסובכים אחרים שמקומם בוודאי היה במדור הספרים האסורים בהוגוורטס.

הוא מצא את עצמו מעלעל בספרים וחולם בהקיץ, חלומות ארוכים וסבוכים בהם הוא מופיע בפני הרמיוני ומרשים אותה עם איזה כישוף מסובך שהוא למד מאחד הספרים האלה, והיא מבינה שהיא טעתה בו ומבקשת שיתן לה הזדמנות שנייה, כדי שהם יוכלו להיות ביחד, אבל הוא מסרב; ואז הוא הולך הביתה למחילה ומראה לכולם שהוא לא אפס כמו שהם תמיד חשבו, שהוא קוסם חזק ומיומן, וגם להם הוא מסרב לסלוח; ואז הוא הלך ובעזרת כוחות הקסם האדירים שלו פותח שער לעולם אחר, ונעלם בתוכו לנצח.

ככל שהזמן עבר, כך החלק האחרון בחלום התחיל להראות לו יותר ויותר מפתה. הוא הבין שהרעיון הגיע לו ממשהו שראה באחד הספרים שבספרייה, והוא בילה ימים ארוכים בניסיון למצוא אותו שוב, מקלל את קריצ׳ר על כך שהיה חייב לסדר את כל הספרים בחזרה.

לבסוף הוא מצא אותו. זה היה ספר עתיק, ללא כותרת, שתיאר כיצד להטיל לחש שיאפשר לקוסם לפתוח שער לעולם אחר. מה הוא ימצא בעולם האחר הזה - זאת לא ניתן היה לדעת.

רון קבע שהוא מקבל על עצמו את האתגר. הוא מצא מראה גדולה בחדר של בקביק והוביל אותה אל הספרייה, ואז הוא ישב מולה ושינן בריכוז את הלחש המסובך שתואר בספר. הוא לא היה טיפש כמו שכולם חשבו, הוא חזר ואמר לעצמו, והוא גם לא היה עצלן - הוא יטיל את הלחש בהצלחה ויראה להם.

לאחר יותר משבוע בו הוא קרא את הספר מכריכה לכריכה תריסר פעמים והתאמן על הלחש בכל רגע בו היה ער, לא נוגע בטיפת אלכוהול וישן שעות בודדות בכל לילה, הוא הרגיש שהוא מוכן.

הוא הלך למצוא את הארי בטרקלין. הוא חשב שיספר לחברו מה הוא עומד לעשות, חשב שאולי זה אפילו יעניין אותו מספיק כדי להוציא אותו מהדיכאון לרגע, אבל ברגע שהוא ראה אותו הוא הבין שזאת הייתה מחשבה אופטימית מידי.

הארי היה שרוע על אחת הספות בלי משקפיים, פניו חיוורות ועיניו שקועות ואדומות, כוס וויסקי מלאה למחצה מתנדנדת בידו. רון התמלא רחמים למראהו; הוא נראה כמו צל של עצמו, מרוסק לחתיכות.

״זה מספיק להיום,״ רון פסק והוציא את הכוס מידו הרפויה של חברו. אבקה מסתורית שלא נמסה הסתחררה בתחתית.

הארי עשה מאמץ עלוב לקחת את הכוס בחזרה.

״אני רציני,״ רון אמר לו בחומרה, ״אתה עוד תהרוג את עצמך בקצב הזה.״

״אולי זה מה שאני צריך לעשות,״ הארי אמר, פתאום נשמע די פיקח.

״אל תדבר שטויות,״ רון נזף בו.

״זה הדבר ההגיוני לעשות,״ הארי אמר, עיניו מתחילות להיעצם, ״הייתי אמור כבר למות. תכננתי למות. אני לא יודעת מה אני עושה פה…״

״בוא,״ רון אמר לו ברכות ומשך אותו לעמידה. 

משעין אותו על כתפו, הוא ליווה אותו אל החדר של סיריוס, שם הוא ישן. הוא השכיב אותו במיטה והניח לידו דלי, כמו שנהג לעשות כמעט בכל לילה. עד שהוא יצא מהחדר הארי כבר היה מעולף.

הוא הלך בחזרה לספרייה, ולראשונה פקפק בכוונה שלו להטיל את הלחש. אבל הוא דחק את הספק הצידה; זאת הייתה ההזדמנות שלו לעשות משהו גדול, לגמרי בכוחות עצמו, והוא לא ייתן לספק שלו בעצמו להרוס את זה.

הוא נעמד מול המראה, אוחז בשרביטו. ההשתקפות שלו נראתה זרה בעיניו. מתי הוא הספיק להפוך לגבר המוזנח והכועס הזה?

מתרכז, הוא הטיל את הלחש, שהיה ארוך וסבוך ואותו הוא שינן בקפדנות כמוה לא הפגין מעולם לפני כן. כשהוא סיים שום דבר לא השתנה.

מאוכזב מעצמו, הוא הניח את ידו על המראה - ונבהל כשהיא שקעה לתוך המשטח כאילו הוא היה בריכה של מים קרים.

זה עבד. הוא לא האמין שזה באמת עבד.

מה עכשיו? 

הוא הסתכל לעבר דלת הספרייה, כאילו באמת ציפה שהארי או הרמיוני או מישהו מבני משפחתו יכנס פתאום ויברך אותו על הצלחתו. לא, הוא עדיין היה לבד.

הוא פנה בחזרה לעבר המראה. היה כתוב בספר שלא ניתן לדעת לאיפה היא תוביל אותו… אבל האם זה באמת היה משנה? לא היה שום דבר בעולם הזה עבורו. הדבר הכי טוב בשבילו היה להתחיל מחדש במקום אחר. ובמקרה הכי גרוע, הוא תמיד יוכל להטיל את הלחש שוב ולחזור.

מציץ בדלת הסגורה בפעם האחרונה, הוא עשה צעד ועבר דרך המראה.

		הפרק הבא