רחוקים יותר מתמיד- אבל לבסוף, קרובים

ג'יני מתה מתאונה על מטאטא. העולם נראה חרישי ושחור בלעדייה, לאחר שהתחתנו. הארי כבר לא ישמע את צחוקה המתגלגל ברחבי הבית. כבר לא ישמע את צחוק ילדיו שעזבו זה מכבר את העולם, כיוון שנדרסו על ידי הרכבת התחתית של לונדון. הוא נותר לבדו, לבדו עם הרמיוני. גם רון מת, מקדחת. שתיקה עמדה בכל. בכל פינות הבית היו קורי עכביש. הזמן נמתח עד אין סוף.
"איי!" קילל הארי חרישית, כאשר נחתך מהסכין באמצע ארוחת הערב השקטה והאפלולית. "מה קרה?" שאלה הרמיוני. "אני... אני נזכר בג'יני, נזכר בה ועולים בראשי זיכרונות העבר. אני לא יודע איך אחיה בעתיד. כל שלושת ילדיי כבר עזבו את העולם. אני בודד יותר מתמיד" ענה לה הארי בשקט."אני יודעת, גם אני כמוך" ענתה לו הרמיוני.
"הרמיוני, יש לי בקשה" אמר הארי. "כן?" שאלה. "נחיה ביחד. באותו הבית. זה יהיה טוב יותר ובריא יותר לשניינו". "אתה צודק, הארי" אמרה הרמיוני. "אנו לא יכולים להמשיך לחיות ככה. כל העולם כאילו כוסה במסך שחור, עבה, ועבות" הוסיפה. "אני לא יכול יותר. כל הזמנים הטובים חוזרים אליי. הזמנים עם רון, ג'יני, והילדים, אני לא יכול יותר לשאת זאת. תאלצי להפרד ממני כעבור שנה תמימה. "לא, הארי, נעזוב ביחד את העולם הזה, כפי שבאנו אליו, נעזוב באותה השנה, באותו היום, באותה השנייה" אמרה הרמיוני. "את צודקת, באנו לעולם כמעט ביחד, בהבדל של כמה חודשים, ונעזוב אותו ביחד, כפי שקרה לרון ולג'יני" אמר הארי. את שארית הארוחה אכלו השניים בשתיקה. נשמעו רק קולות הלילה המתקרב ובא מבחוץ: קולות ינשופים, רשרושי עלים...
"בוא, נלך לישון" פיהקה הרמיוני. היא פינתה את הצלחות. הארי עשה שטיפת כלים מהירה, והם נשכבו במיטה, שמעכשיו תהיה זוגית. "אז נעזוב ביחד, בעוד שנה תמימה?" שאלה הרמיוני.
"כן, ביחד..." ענה הארי המנומנם. "כן..."  לחשה הרמיוני. היא כיבתה את האור, ושנייהם נרדמו.

		הפרק הבא