דמעות של אש-משפחת וויזלי אחרי האסון

רון התעורר מתוך סיוט בפעם השלישית השבוע. אמו ישבה לצד מיטתו וניסתה להרגיע אותו. רון רעד כולו. הוא היה חיוור ומבוהל עד מוות.
"זה רק חלום," לחשה גברת וויזלי ברוך וליטפה את ראשו האדום, הילדותי. 'כבר שלושה חודשים שהוא ככה,' חשבה לעצמה בדאגה, 'מאז אותו יום זה לא עוזב אותו... לכולנו קשה עכשיו, כשג'ורג'י איננו, אבל נראה שאצלו זה רק מחמיר. טוב לא פלא,' חשבה לעצמה בביטול, 'הוא הרי היה שם ביום ההוא', ביום הנורא בו הרג ולדמורט את ג'ור'ג ופצע את רון אנושות.
רון חיבק אותה בכוח ואז הרפה ונשכב, מרוקן, בחזרה על מיטתו. מולי התאמצה לחייך אליו מבעד לדמעות, "הכל יהיה בסדר, ילד, אני מבטיחה לך."
הנער הג'ינג'י והמופנם בן ה-17 הביט בה בחוסר אמונה. הוא כבר לא מאמין בכלום, גם לא בקסם. "אל תבטיחי הבטחות שאת לא יכולה לקיים," אמר לה תוך שהוא מנסה להסדיר את נשימתו. היא הביטה בעיניו הגדולות, היפות. אחרי מה שקרה, הירוק בעיניו נעשה כהה יותר, יותר כבוי, יותר בוגר, יותר... היא הפכה לרגע בראשה כדי למצוא את המילה המתאימה. יותר אפל.
באותו רגע נכנס הארי לחדר והביט ברון בחמלה. הארי שעבר לגור איתם אחרי המתקפה של ולדמורט התאושש גם הוא מפציעה, אבל כרגע פציעתו שלו לא עיניינה אותו, רון היה במצב פחות טוב ממנו, והיה יותר חשוב. מאז שנפרד רון מהרמיוני, שבועיים לאחר מותו של ג'ור'ג, נראה היה שהוא והארי הרבה יותר קרובים. בכל זאת, הארי היה היחיד שבאמת ידע איך זה מרגיש כשמאבדים אדם אהוב, והיחיד שידע באמת למה ולדמורט מסוגל.
"יש מישהי שרוצה לראות אותך," אמר הארי והחווה בראשו לעבר הרמיוני, שעמדה מהוססת בפתח.
מולי לחשה להארי, "בוא, חמוד, תעזור לי עם ארוחת הבוקר, טוב? נשאיר אותם לבד." הארי הנהן ויצא מהחדר. מולי נשקה לרון על מצחו המיוזע והלוהט ועזבה את החדר גם היא, סוגרת אחריה את הדלת ומשאירה את השניים לבדם.
הרמיוני ניגשה למיטתו של רון ושאלה, "איך אתה מרגיש?"
"נפלא..." ענה לה רון במרירות והתהפך על צדו, גבו מופנה אלייה, כדי שלא תראה את הדמעות שהחלו לצרוב בעיניו, "אל תיקחי את זה אישית, הרמיוני, אבל לא ממש בא לי לדבר עכשיו."
"זה בסדר אם אני פשוט אשב פה קצת?" שאלה באהבה.
"תעשי מה שאת רוצה," משך רון בכתפיו והתהפך שנית, הפעם על בטנו. הרמיוני נשכבה לצידו על המיטה והושיטה יד לנגוע בגבו החשוף, השרירי. רון נרתע לרגע ומיד התמסר למגע ידה הקרירה. הוא לא רצה להודות בזה, אבל היא הייתה חסרה לו. הוא התגעגע לרגעים האלו שלהם, לרגעים הקסומים בהם היו רק שניהם בעולם, ואף אחד ושום דבר לא יכול היה להפריע להם. אבל כמובן שאז הדברים נראו אחרת; הוא נראה אחרת... הרמיוני ליטפה בעדינות את הצלקת שנוצרה לו שם, ממש בין שתי השכמות. צלקת גדולה ובולטת בצורת עכביש. בזרועותיה של הרמיוני, רון שוב נרדם ושקע בשינה טרופה ומעורפלת, מלאת חלומות. כשהוא אוחז בחוזקה בחפץ שהיה תלוי על צווארו בשרשרת; ההורקרוקס האחרון

		הפרק הבא