סיפור שכזה על ילדה שכזו

פרק א' - מקומות חדשים

להתעורר, זו פעולה בסיסית מאוד. פותחים עיניים, מתרוממים והנה, אנחנו ערים. אבל איך אשכנע את עצמי לפתוח עיניים? גם אם אפקח אותן ארגיש חולמת, מרחפת, ישנה.
התגלגלתי במיטה, ושכבתי על גבי. מצאתי את עצמי בוהה בתקרה הלבנה, לא מצליחה לשכנע את עצמי להתרומם משמיכת המשי הנעימה והחמימה. בחוץ יורד גשם.
'גשם זה נחמד,' חשבתי לעצמי. התגלגלתי לצד, בתקווה להירדם. כמובן שהשינה לא נחתה עלי, ובלי ברירה יצאתי מהמיטה. פניתי לשירותים הלבנים גם הם.
"הכל לבן פה, אני מרגישה כאילו שאני במחלקת פסיכיאטרית; האיש שהחליט שלבן שזה צבע מרגיע, טעה, ובגדול!" מלמלתי לעצמי, תוך כדי ששטפתי את פני, וצחצחתי שיניים. כשהתכוונתי לצאת מהחדר הלבן, ראיתי פתק שנתלה על הדלת:

אמיליה, גשי לחדר האוכל ברגע שאת מתעוררת.
מחכות לך הרבה הפתעות היום, אני בטוחה שאת נרגשת כמותי!

אמא

נאנחתי ויצאתי מהחדר, מתקדמת לעבר חדר האוכל. "אם אני זוכרת נכון, חדר האוכל נמצא בתחתית גרם המדרגות הימני," דיברתי לעצמי תוך כדי ירידה במדרגות האדומות.
"אמיליה! את עדיין בכותנות הלילה שלך?" זו הייתה נורמה, האמא המאמצת שלי. היא הייתה משוכנעת שהיא יכולה לטפל בילדה 'פראית' בת 15, ואימצה אותי.
אחרי חודש של מסמכים ופגישות יעוץ וסדרים, נורמה סוף סוף יכלה לקחת אותי לביתה. אם אתם שואלים אותי, זה לא בית, זה בית מלון! המקום הזה ענקי.
נורמה הייתה אישה צעירה, בסוף שנות השלושים לחייה. היה לה שער בלונדיני חלק, עיניים כחולות וגופה היה רזה ומעוצב, ותמיד לבשה חליפות מעוצבות.
אני באמת לא מבינה את נורמה. אישה יפה כמוה יכלה בקלות להשיג כל גבר, מעניין אותי למה היא לא התחתנה והקימה משפחה משלה במקום לאמץ אותי.
אני מנסה להתחבב עליה, אבל זה קשה. אני לא בן אדם שנקשר לעשירים השחצנים האלו, אבל משהו אומר לי שנורמה היא בנאדם טוב. מי יודע? אולי אני אלמד לאהוב אותה.
בכל זאת, עכשיו היא האמא שלי.
"ממ? אוה כן. לא היה לי חשק להתלבש, ואני רוצה גם להתקלח לפני," השבתי לה בקלות רוח והתיישבתי לידה בשולחן הגדול.
לנורמה היה משהו בקשר לצבעים אחידים, מסתבר. כל חדר צבוע בצבע אחר: חדרי השנה צבועים בלבן שמנת, המסדרונות באדום-בורדו חזק, חדר האוכל צבוע בירוק.
אני בטוחה שיש עוד מלא חדרים שלא ראיתי, בכל זאת אני פה, מה, כמה שעות? 
"נו, למה את מחכה? תאכלי. כפי שראית בפתק ששלחתי לך, יש הרבה הפתעות היום!" הודיעה נורמה בקול שר ושמח. 
"בסדר נ - אמא, אני אוכל מהר את חביתה והסלט ואלך להתלבש." חייכתי בנימוס. אחרי הכל, אני כן מנסה להתחבר אליה, אבל אמרתי את זה כבר.
סיימתי לאכול. יצאתי מחדר האוכל - בנימוס, כמובן - וחזרתי לחדרי להתלבש. 'מה אני אמורה ללבוש בכלל? לאן אני הולכת?' חשבתי לעצמי ופניתי למקלחת.