בפעם הראשונה

בפעם הראשונה שג'ונס רואה את הכפר, הוא קפוא , מורעב, חצי מת ותינוק בין זרועותיו.

הוא יכול לראות רק אורות זוהרים מעבר לגבעה המושלגת .

אך כבר אז הוא יכול  להכריז בכל פה כי זה הכפר בו גרים האנשים הכי מדהימים שפגש, הם באו להציל אותו ואת גבריאל כשכמעט קפאו בשלג ולא נטשו אותם לגורלם כי הם שונים.

ויש להם מוסיקה, שירה שקטה ונעימה, אותה ג'ונס לא יכול לשמוע בלי שזיכרונות על המעניק יציפו אותו שוב, חמימותם ויופיים כואבים מדי. 

תקווה, חיים, אהבה- זה מה שמסמל הכפר בשבילו, הכפר המושלם. אבל מושלם באמת, לא כמו השלמות המעוותת והשברירית של עולמו הישן.

ג'ונס חושב שהמעניק היה שמח כאן, על אף החיים השונים והבודדים אליהם התרגל.

אבל הוא לא כאן, וג'ונס וגבריאל מתחברים אל גבר עיוור וטוב לב, שנותן להם בית בתמורה לאוזנו הקשבת של ג'ונס, לסיפוריו מלאי הגעגועים על אשתו ועל הבת שלא זכה להכיר, שצריכה להיות היום בת גילו של ג'ונס.

בפעם הראשונה שקירה רואה את הכפר היא יושבת על סלע, מותשת לאחר הליכה ארוכה.

זרד רודף אחרי חיפושית, ומאט מתרוצץ סביב בחוסר סבלנות אופייני, ממתין לה.

היא מביטה קדימה אל הכפר, ונאלצת להודות שזה כפר יפיפה , אל אף שמראהו לא שונה בהרבה ממראה כפרה, יש לו מראה ביתי וחמים.

כאשר הם נכנסים באיטיות לכפר, ניכר שמאט יודע את הדרך. אז היא מניחה לו להוביל אותה ומקדישה את זמנה להתבוננות מסביב, הכול כל כך שקט, כל כך רגוע ונעים.

שום קולות של ריב לא נשמעים, והאנשים ברחובות מחייכים אליהם בעודם עוברים. לרובם יש נכויות כשלה, ואף קשות יותר, אנשים בריאים מטיילים איתם ומסייעים להם.

שלווה. כן, שלווה ושמחה ורוך, זה מה שמסמל הכפר בשבילה. מקום שיקלוט את כל מי שלא עמד במבחני הקיום של כפרים אחרים.

היא מעלה שוב את דמותו של אביה, מנסה להיזכר כיצד הוא נראה, רק כדי לוודא זאת לפני שהיא פוגשת אותו שוב.

אך כאשר היא חושבת עליו, היא מצליחה לזכור רק את הכחול הנפלא, ואת מילותיו של מאט:

 "יש שם ילד 'חד , הוא בגיל שלך, הוא לא שבור. וישלו עיניים כחולות שזה משונורא"