למה אני?

"כריס! כריס!"ויקטוריה קראה לעבר כריס שישב על עדן החלון בחדר המועדון של הפלפאף. "כריס" מגיעה אליו מתנשפת.

"מה?..." ענה כריס בשעמום.

"הם קיבלו אותי!! התקבלתי!!" ויקטוריה קיפצה באושר ושערה השחור, הגלי, קיפץ יחד איתה.
"מי קיבלו אותך?” שאל באדישות.

"אני, ויקטוריה מקגונגל, מחפשת נבחרת הקווידיץ' של הפלפאף!!!" ויקטוריה חזרה לקפץ וחיבקה את כריס שחיבק אותה בחזרה ומיד אחר כך הירפה ממנה.
"כל הכבוד" אמר לה בחיוך קלוש ואדישות יתרה.
ויקטוריה נאנחה והחיוך הגדול שלה נמחק מפרצופה.
"תודה שאתה שמח בשמחתי, באמת, תודה רבה." אמרה לו בציניות מרירה והסתובבה ללכת, כריס קם ותפס את ידה.
" חכי...” הוא נאנח. "אין לי ממש מצב רוח היום...לא ניסיתי להעציב אותך או משהו.  מצטער..."
ויקטוריה הראתה חצי חיוך ועזבה את ידו.
"לכי לחברות שלך, אני לא רוצה שהיום הזה ייהרס לך בגללי." כריס גייס את החיוך הכי גדול שיכל להראות וחיבק אותה. "לכי..."
ויקטוריה חייכה והתרחקה משם. כריס חזר לשבת על עדן החלון, מביט בהשתקפותו ובנוף המדשאות הירוקות. כריס היה בעל שיער חום-שטני, עיניים ירוקות, חיוכו התמים והיפה המיס כל נערה שראתה אותו.
למה אני? ... למה תמיד אני? !
תהה בליבו כשלפתע קולו של קווין החזיר אותו למציאות.
"כריס!"
"מה?..."
"עשית שעורים בשינוי צורה?!" שאל קווין בהיסטריה.
"אהה..לא ניראה לי...."
"שיט! זאת כבר פעם שלישית שאני לא מכין שיעורים!"

"תירגע...אני אבדוק..."
כריס קם והלך לעבר דלת חדרו, קווין אחריו. החדר היה מצוחצח ונקי להפליא חוץ ממיטתו של כריס שהייתה מבולגנת. כריס ניגש לשולחן העבודה שמתחת לחלון, פתח את המגירה ובחר מגילת קלף.
"עשית?" זירז קוין.
"קוו, סתום כבר"
קווין התקרב לכריס והציץ במגילת הקלף, כריס הסתכל עליו במרירות.
-"קח". הכריז לבסוף והביא את מגילת הקלף לקווין.
"תודה!!" אמר קווין ויצא מהחדר במהירות.
לכריס כבר לא היה חשק לחזור לעדן החלון בחדר המועדון. הוא הפיל את עצמו על מיטתו המבולגנת ושערו התפרע.
למה אני?
אפו האדים והוא מצמץ בחוזקה.
אל תתחיל לבכות עכשיו!אידיוט...
אבל הוא לא יכל לעמוד בזה. דמעות החלו למלא את עיניו והוא מיהר להסתיר אותן עם כפות ידיו.
אידיוט, אידיוט ,אידיוט !
הוא נכנס מתחת לשמיכה והתקפל בתוך עצמו, בוכה.
אתה כזה אידיוט!
לפתע שמע צעדים מתקרבים מחוץ לדלת חדרו. הוא מיהר וקום ולנגב את עיניו.
הדלת נפתחה.
זה היה קווין.
"קח...תודה, הצלת אותי" אמר בהקלה והושיט לכריס את גיליון הקלף.
"בבקשה..."

כריס לקח את גיליון הקלף וטחב אותו למגירה ששכח לסגור קודם לכן.
"קרה משהו?" שאל קווין בדאגה.
"לא"
"בכית?"
"לא!  מה אני בחורה?!"
-"טוב...רק שאלתי..."
לכמה שניות היה שקט מביך כשלבסוף קווין קטע אותו
-"אתה בטוח שאתה בסד-"
"כן!"
קווין נראה מעט מבוהל אך בעיקר פגוע.
"טוב...סליחה...מה יש לך?"

קווין מיהר לצאת מהחדר וטרק את הדלת. כריס כבר לא יכל לעמוד בזה, הוא פרץ בבכי ופחד. פחד שייראו אותו.
אידיוט! אידיוט! אידיוט! אידיוט!!!
הדלת נפתחה לאט.
ליבו של כריס פעם כל כך חזק עד שהיה בטוח ששמע אותו.
לא!! זה לא קורה לי!!!למה אני? אני כזה אידיוט!! !
זה היה קווין שוב.
"מה קרה? ..." שאל בפעם השלישית.
כריס שתק והתיישב על מיטתו כשפניו בידיו.
"אל תספר לאף אחד שבכיתי"
קווין פנה להתיישב ליד כריס.
"אני לא אספר. מה קרה?"
"כלום! לך מפה כבר! יא הומו! לך!"

קווין נראה המום ומזועזע. הוא קם במהירות, יצא וטרק את הדלת.
כריס רעד מבכי.
למה עשית את זה? אידיוט!!!
אוף..למה אני?...


אחרי שנרגע לאחר כמה דקות, הביט בשעון.
שיט!
כריס גילה שהוא מאחר לשיעור שינוי צורה.  הוא קם, שטף את פניו בחדר השירותים הצמוד לחדרו, לקח את גיליון הקלף, עט הנוצה והשרביט לקדרה ומיהר לצאת.
אחרי שיצא מחדר המועדון דרך המטבח, עלה לקומה השנייה ועבר את המסדרון, הגיע לכיתה מתנשם. הלחשושים ששמע מתוך הכיתה נפסקו כשדפק בדלת שלוש פעמים.
הדלת נפתחה וכריס ראה מול עיניו את המורה היחידה שגורמת לו לשקשק בכל הוגוורטס.
אך משום מה, היום, לא היה לו אכפת.
-"שלום לך אדון צעיר! מה פשר האיחור הזה?! 15 דקות! 5 נקודות יורדות לבית הפלפאף ואנחנו נדבר על העונש שלך מאוחר יותר, אתה מבזבז את זמן השיעור. שב." פרופסור מקגונגל הביטה בו במבט חמור, הישר לעיניים. כריס הביט בה בחזרה, זאת הייתה הפעם הראשונה שהביט בעיני החתול שלה.
הוא התיישב לצד ויקטוריה, המקום הקבוע שלו.
היא שרבטה משהו על פיסת קלף.

איפה היית?

כריס סימן לה תנועה שאומרת "אחר כך". היא נראתה מודאגת וחזרה להקשיב לפרופסור מקגונגל.
ויקטוריה הייתה ילדה חברותית מאוד, מוכשרת ויפיפה. בעלת שיער שחור גלי ועיניים כחולות עמוקות. שם משפחתה של ויקטוריה לא היה זהה לזה של פרופסור מקגונגל ללא סיבה. היא הייתה נכדתה. לכן, הרבה פעמים ילדים מבית סלית'רין היו מאשימים אותה בכל מיני עונשים שסבתה הטילה עליהם.
כריס ישב דקות ארוכות שנראו כמו שעות ארוכות והיה מנותק מהשיעור. הוא צייר במגילת הקלף שלו ציור של פנים. הוא ניסה לעבוד על הפרופיל שלו.
אוף..האף שלו עקום!!!
הוא קשקש על הציור בעצבנות ונאנח.
כריס היה התלמיד היחיד בכיתתו, ותהה אם הוא גם התלמיד היחיד בהוגוורטס שהיה בעל עיפרון עופרת רגיל. את העיפרון הוא קנה בחנות של מוגלגים, מכיוון שלא ידע שהוא קוסם עד גיל 11. הוריו היו מוגלגים ובהתחלה חששו לשלוח את ילדם לבית ספר לקסמים שכדי להגיע עליו צריך לעלות על רציף תשע ושלושה רבעים... אבל לאחר ביקורו של פרופסור דמבלדור עצמו, השתכנעו ההורים כי קיים בכלל בית ספר כזה.
למה אני לא מצליח לצייר אף?! זה לא כל כך קשה!!! אני כזה אידיוט!
כריס התייאש והחליט לצייר משהו אחר.
אולי אני אצייר את... אל תחשוב על זה אפילו!!! מה קורה לי?
הוא גלגל את מגילת הקלף ונאנח בעצבנות.
ויקטוריה לא הגיבה. היא הייתה רגילה לעצבנות שבאה בעקבות הציורים שלו.
"זה בזבוז זמן" זה מה שהיא תמיד הייתה אומרת, אבל את כריס זה רק הרגיז יותר אז עם הזמן היא למדה לא להגיב כשהוא מצייר.

בתום השיעור, כריס סידר את חפציו וניגש לפרופסור מקגונגל.
"איזה עונש ראוי ניתן להעניק לך?" שאלה פרופסור מקגונגל בציניות וכריס לא נראה משועשע כלל.
המשיכה, "בהתחשב בעובדה שגם לא הקשבת בשיעור וקשקשת כהרגלך שכנעת אותי להעלות את העונש מהגשת עבודה על שינויי צורה בחפצים בלתי נראים להגשת עבודה ושיעורי בית כפולים. אבל אני מניחה שגם אינך יודע מהם שיעורי הבית."
כריס לא הגיב.
"ובכן, אם כך, לשיעור הבא תגיש לי עבודה עם הסבר מפורט על שינויי צורה בחפצים בלתי נראים ושיעורי הבית הם בעמודים 1366-1367, שאלות 1-6. כדי שתרשום את כל אלה, אתה יכול לצאת, עבודה נעימה."
כריס פנה לדלת היציאה מן הכיתה בהרגשה מדוכדכת.
יופי.זה בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו. שיעורי בית כפולים ועבודה להגשה...
הוא ירד לקומת הכניסה, נכנס לחדר המועדון וחזר לפינה הקבועה שלו- עדן החלון.
הוא אהב לשבת שם ולחשוב. לפרש התנהגויות של אנשים שנתקל בהם, למצוא השראה לציור חדש , סתם להביט בנוף ולחכות עד שייצא הדיונון מאגם השחור.
אבל בזמן האחרון עוד מחשבה נכנסה לראשו. מחשבה שהציקה לו, לפעמים אפילו הגעילה אותו, ולכן תמיד דאג להעיף אותה מראשו ולחשוב על משהו אחר.
הפעם הוא לא הצליח.
זה לא נכון! די!! ויקטוריה! אני אוהב את ויקי! זה לא יכול להיות נכון! זה בלתי אפשרי.
תפסיק עם זה! אתה כזה אידיוט!! אוף! למה זה קורה לי?! לא לחשוב לא לחשוב לא לחשוב.. עוף ממני! לך מפה כבר!!.... למה אני?!
הוא יצא מהבועה שלו כשקווין חלף לידו במהירות. כריס קם ורץ לעבר קווין.
"קוו!"
קווין נעצר והסתובב לכריס.
"אני מצטער על מקודם..." לחש לו.
קווין ,שהיה ידוע כטיפוס רגיש במיוחד, הירפה את שרירי פניו וכבר לא נראה כועס.
"זה בסדר..."
"הייתי עצבני..."

קווין חייך ונראה שהאנרגיות שהיו לו מקודם חזרו אליו. הוא נופף לשלום, קרץ והסתובב ללכת.
מה לעזאזל קרה פה עכשיו?! כריס היה המום.
אין מצב...הוא סתם ילד מוזר שקורץ לכל עבר! אין פה על מה לחשוב בכלל...הציורים שלי...כן! צריך לעבוד על הפרופיל!
לקח לו זמן לעקל את מה שקרה שם ולמעשה, הוא לא הפסיק לחשוב על זה.


בארוחת הערב הוא ישב לצד ויקטוריה שהגישה לו אוכל כל הזמן.
"ויקי! אני לא רעב.. תודה אבל אני באמת לא רעב!"
"אויש, תפסיק עם זה. לא רעב, לא רעב... אתה אף פעם לא רעב אבל גם אף פעם לא אוכל! זה לא בריא אתה יודע..."
כריס תפס את הגביע שהיה לצד צלחתו הריקה, מילא אותו במיץ דלעת ולגם ממנו כאות ניצחון.
"הנה, שתיתי. "
"נו באמת..." ויקטוריה נאנחה וויתרה על הניסיון להכניס לו אוכל לפה.
למען האמת, כריס רצה לאכול, אבל הוא לא יכל לסבול את העובדה שאומרים לו לעשות את זה. כריס היה מאוד מיומן ב"לעשות דווקא".

אחרי סיום הארוחה ונאומו המרגש של הפרופסור דמבלדור ("אני מקווה מאוד ששבעתם כי מחר מצפים לכם המון שיעורי בית תוצרת בית הספר.") כריס נכנס לחדרו ומיד אחריו טים, רונאלד, מקסים וקווין, שותפיו לחדר.
היה בו דחף עז להיכנס למיטה ולישון אבל נכנס לחדר האמבטיה וצחצח את שיניו.
הוא הביט במראה בקוצר רוח, ממהר לסיים. ואז אותה מחשבה הדהדה בתוך ראשו.
יכול להיות ש...לא! ...זה לא יכול להיות...וגם אם כן! מה בכלל אכפת לי מזה?! אני לא...אני אוהב את ויקטוריה! איך זה בכלל אפשרי?! אני ...אוהב את ויקטוריה? ...כן! על מה אתה מקשקש?! בטח שאתה אוהב את ויקטוריה!!!
"אתה מסיים פה?..."
כריס נבהל ולקחה לו שנייה להבין מי פנה אליו.
קווין עמד בפתח חדר האמבטיה ללא חולצה.
"כריס?..."
"כהה סאייה"
אמר כריס ושכח שהפה שלו מלא משחת שיניים. הוא מיהר לירוק אותה ולשטוף את פיו. קווין צחק.
כריס פנה לצאת מחדר האמבטיה ונתקל בקווין בגלל המעבר הצר.
הוא חש צביטה קלה והצטמרר.
זה לא נכון!
הוא התרגש.
זה לא- נכון!!!

כריס זרק את עצמו למיטה, התכסה ושמיכה ועצם את עיניו.
כנראה שהשעה המאוחרת וחצי הערנות הובילו אותו להבין ש:
זה...נכון.

		הפרק הבא