אהבה קטנה ורחוקה..

 תודה עצומה לבטא הכי טובה שיכולתי לבקש *בידל הפייטן* הוא כאן בזכותך=)

בבקשה תגיבו שאני אדע עם להמשיך זה פיק ראשון שלי אמללללה:)  

לילי פקחה את עיניה במקום זר, לא מוכר.
היא לא הבינה איך הגיעה לשם או למה, אבל היא הרגישה שהיא לא רוצה ולא צריכה להיות שם. היא רצתה להיות עם ג'יימס עכשיו. אבל איפה הוא? איפה היא?
היא פחדה. זה היה פחד מהסוג המוזר כי היא לא ידעה בדיוק ממה יש לה לפחד, אבל היא ידעה שיש משהו מוזר במקום הזה.. אבל היא לא ידעה באותו זמן עד כמה שהיא צודקת...

היא לא זכרה איך הגיעה לשם, למה, או איך זה שהיא הגיעה לשם לבדה, אבל היא הרגישה שיש לזה סיבה, ושבקרוב מאוד היא תדע אותה...
היא רצתה לחבק את ג'יימס, לנשק אותו ולהסתכל על העיניים החומות המהפנטות שלו ולנסות להחליק את השיער המסובך והמהמם שלו אבל היא הייתה לא יכלה, ומצד שני היא לא רצתה שג'יימס יהיה שם כי היא עדיין לא הייתה בטוחה איפה היא ואם המקום הזה נורמאלי ומספיק בטוח בשבילו, והדבר האחרון שהיא רוצה זה לאבד אותו הוא יותר חשוב לה מהחיים שלה.

היא שמה לב שהיא שוכבת על הרצפה. אם אפשר לקרוא לזה רצפה. היא לא בדיוק שכבה על משהו. זה היה כאילו היא באוויר. באותו הרגע היא הרגישה כאילו היא סוף סוף יכולה לדבר אחרי ההלם הראשוני.
"איפה אני?" היא שאלה את עצמה בקול רועד. עכשיו היא כבר התחילה לחשוש. זה כבר מוזר מדי. והיא, בתור מכשפה הנמצאת רוב הזמן בהוגוורטס כבר הספיקה לחוות הרבה דברים משונים ומוזרים.

לרגע, היא קיוותה שזה אולי אחד מתופעות הלֵוואי של לילה' אחרי הרבה שתייה שהקונדסאים ארגנו ושיש מצב שהיא רק מאולפת ותכף תתעורר ותראה שוב את כולם. אבל אפילו לה היה קשה להאמין שהיא הרשתה להם לעשות מסיבה ועוד שתתה בעצמה עד עילפון ולא רק שאפילו המוח שלה לא עזר לה, והיא ניסתה לגרום לו להיזכר בזה או במשהו שייתן לה רמז: למה לעזאזל היא שם?

"יש כאן מישהו?" לילי שאלה "מישהו או משהו? כל דבר. רק שיעזור לי להבין איפה אני נמצאת." היא קמה על רגליה והתחילה ללכת במקום המוזר הזה. לא היה שם שום דבר חוץ ממנה. שום צבע, שום ריח, שום דבר לגעת בו לחוש בו לראות, רק אוויר בכל מקום..

דמעות התחילו לרדת על פניה והיא אפילו לא ניסתה לעצור אותן, כמו שהייתה עושה בדרך כלל. אלא נתנה להן לזרום על פניה וליפול לשום מקום. היא התיישבה שם, מחבקת את עצמה כאילו היא בובה מחרסינה שעומדת להישבר ושצריך להחזיק אותה חזק. היא הרגישה כאילו יש בה חור- כאב לה. היא הרגישה שמישהו לקח לה את הלב ולא מתכוון להחזיר לה אותו אף פעם.

היא רצתה כבר הביתה- היא רצתה את ג'יימס, את רמוס החבר הכי טוב שלה, את סיריוס המשוגע שתמיד מציק לה,אפילו את פיטר היא חשה געגוע או משהו דומה לפחות.
היא רצתה לצחוק עם החברות היא טובות שלה-
קלואי, שתמיד מבינה אותה. היא הייתה הראשונה ששמה לב שיש ניצוצות בין לילי לג'יימס.
ניקול, שהייתה חברה כמעט של כל בן בבית הספר כל עוד הוא לא בסלית'רין- היא שנאה אותם כמעת כמו שהקונדסאים שנאו אותם.
אן, שהייתה חברת הילדות שלה היא גרה בבית של קוסמים בעיירה מוגלגית ועד שהתקבלה ללימודים להוגוורטס, הייתה בבית ספר מוגלגי עם לילי. אבל אף פעם היא לא חשבה שלילי מכשפה, והייתה ממש מופתעת לראות אותה ברכבת האקספרס להוגוורטס בראשון לספטמבר.
היא התגעגע להורים שלה וגם לאחותה המעצבנת פטוניה..

"איפה אני? בבקשה שמישהו יענה לי!!?" לילי צרחה בבכי.
באותו רגע, לילי התחילה ליפול מהכלום שהייתה בו.
המרגש היה כאילו עד עכשיו הייתה זכוכית מתחת לרגליה. ועכשיו היא איננה עוד, נעלמה. היא צרחה וצרחה, הרגישה שזה לקח נצח עד שהיא נפלה לבריכה של מים קפואים.
היא הגיעה לקרקעית ובעיניים עצומות דחפה את עצמה למעלה עם הרגליים. היא ראתה שם חלוק והתעטפה בו היה לה חמים ונעים על הרצפה הכחולה שהיא עמדה עליה עכשיו. כאילו נפלט ממנה חום. היא לא הבינה איפה היא אבל שמחה שהיא כבר לא במקום שבו הייתה קודם לכן.

לילי שפשפה את עיניה והלכה שני צעדים קדימה. היא הסתובבה כדי לראות אם הבריכה עדיין שם...
אבל במקום זה היא ראתה ספסל שעליו יושב איש עם כובע שחור ומעיל שחור הוא היה מפחיד. היא רצתה לברוח, לרוץ, היא הרגישה שזה לא סימן טוב. למרות שקודם, רצתה לראות שם מישהו.
היא חיפשה את השרביט שלה אבל הוא לא היה שם "דווקא עכשיו." היא חשבה בכעס. היא החליטה לרוץ אך באותו הרגע האיש הסתובב אליה עם חיוך על הפנים...חיוך קר...
חיוך שאין לו נשמה. היא הסתכלה בעיניו של הזר והחלה להרגיש איך האדמה קורסת תחתיה שוב.

מקווה שניהנתם ותגיבו! (עם רק עכשיו התחלתם לקרוא  תגיבו בכל זאת!חח)ח :) ותודה ענקית אחרונה למשתמשת שנתנה לי רעיון לפרק הזה!!

		הפרק הבא