תליון העולמות

רצתי ביער, הסבוך והמלא עצים, שערי האדמוני חובט בגבי, ויחד עם  זאת, הקשת ואשפת החיצים הכבידה עליי. אני בורחת ממנו, הוא שרצה להשיג את מה שאבי נתן לי. נעצרתי לרגע, מתנשפת, ואז המשכתי לרוץ. אני חייבת לברוח, חייבת לפני שהוא ייתפוס אותי, חייבת לפני שהוא ייגלה את הסוד של התליון.

רגע, חשבתי לעצמי אולי אם.. "לא תתחמקי ממני, אני אתפוס אותך..." לחצתי על התליון.

***********************************

"שלום?"

פקחתי את עיניי, וראיתי צעיר בגלימה שחורה, עם סמל של אריה, שיער שחור ,עיניים ירוקות ומשקפיים עגולות. הוא נראה קצת חשדן.השקפתי עוד קצת וראיתי בעוד קילומטרים אחדים טירה.

"מי אתה ?"שאלתי."אני הארי" הוא ענה,"הארי פוטר." מה.. איפה אני?" "את בבריטניה, הגוורטס." "ברטניה, איפה זה?!" שאלתי, נדהמת. "אה... ברטניה? טוב, בואי אני אקח אותך אל דמבלדור." "מי זה דמבלדור?"  הארי תפס בידי והקים אותי."דמבלדור? את תראי.." ענה לי כשחיוך על שפתיו.

****************************

אני והתלמיד שאמר לי ששמו הארי, עלינו במדרגות. המון אנשים בגלימות שחורות,   החזיקו בידיהם מין מקל שכל אחד מהמהמקלות היה שונה. בטח תלמידים, חשבתי לעצמי. והנה אני מסתכלת, וכולם מחזירים לי מבטים מלאי פליאה, ראיתי נערה עם שיער חום נפוח, ונער, בעל שיער ג'ינג'י רצים לעברי ולעבר הארי."היי, הארי, מי זאת?" הם שאלו ביחד. "אני.. אני לא יודע," ענה הארי במבוכה קלה."הארי, היא עלולה להיות מסוכנת." אמר הנער הג'ינג'י. "בכל מקרה", התערבה הנערה, "אם  היא כבר כאן, בהוגוורטס, עדיף שתיקח אותה אל דמבלדור." "זה מה שחשבתי לעשות" ענה הארי והוסיף לעלות איתי במדרגות. "ורון.." הוא פנה אל הנער הג'נג'י, "והרמיוני.. בבקשה תגידו לפרופסור מקונגל שאיחרתי לשיעור ואני אצל דמבלדור." "בסדר, הארי." ענתה הרמיוני. ואז הם רצו לתחתית המדרגות.

אני והארי נכנסנו לחדר מוזר, מלא בציורים של אנשים שזזים והתווכחו בקולי קולות. על השולחן עמדו כל מיני מכשירים כסופים ומוזרים, ולא רחוק משם, על כן, עמדה ציםור יפייפיה, שנוצותיה היו בגווני אדום וזהוב. "פרופסור" התנשף הארי, "באנו אלייך בגלל ש.." -"שהגעתי לכאן בטעות ואין לי מושג איפה אני." קטעתי את דבריו  של הארי.האיש פנה אליי.

"שלום,מי את?" ענה לי בחביבות ובזהירות  זקן בגלימה , משקפיים בצורת חרמשים וזקן ארוך. בטח דמבלדור. "אני? אני פוליאנה, נסיכת אוקרוטרס." "טוב." דמבלדור חייך. את מעולם אחר, נכון?" כ-כן." גימגמתי. ואז חשבתי מה, את טיפשה, כבר מגלה להם פרטים על עצמך?! " מה  זה?"שאל. "זה, אדוני, זה תליון על שרשרת." "כן.. אבל, אני  חושב שראיתי אותו פעם...."  "באמת?" שאלתי. "כן, אני אשמח מאוד לשוחח איתך.." ובזאת  הלכנו אל משרדו ונפרדנו מהארי, שנראה נחמד מאוד.

******************

"אז את רוצה לומר לי שאת, פוליאנה ,נסיכה?" "כן." " והתליון הזה יכול להוביל לעולמות אחרים, נכון?" " נכון, אדוני המנהל." "הממ.." הימהמם דמבלדור. "אני ראיתי את התליון הזה." "מתי.!" קפצתי ממקומי." ראיתי אותו בשנה החמישית ללימודי, בידו של אביך, פלוקרווד." 

****************************

  אם יאשרו את הפאנפיק, אני אמשיך, כמובן, סליחה שזה כזה מעורפל ומבולבל.

תגובות?

אגב, אני מצטערת  שעד שלא יבטאו לי  לא אמשיך את הפאנפיק, ואני בטוחה שיבטאו לי את הפרק השני בקרוב. עמכם הסליחה.

		הפרק הבא