לוליפופ

הסוכרייה שמצצתי הייתה כל כך טעימה.
מישהו הכניס בה איזה משהו כדי שהיא תהיה מתוקה יותר מכל סוכרייה אחרת.
לא רציתי שהטעם ייגמר,ושהסוכרייה לעולם לא תלך ממני,אבל-
"העלמה רג'ילנד,אני יכול להבין מדוע את מוצצת סוכרייה באמצע השיעור?"הפרופסור בארנס התקדם לעבר השולחן שלי,מאיים יותר מתמיד.
"אני-אני-"
"כן,את,"הוא אמר בתיעוב."חמש נקודות יורדות מגריפנדור על החוצפה למצוץ סוכריות באמצע שיעור."
והוא המשיך,המורה המגעיל הזה.
פרופסור בארנס היה אחד המורים המגעילים ביותר בבית הספר,והמורה השנוא על גריפנדור-אמו שאמא שלי סיפרה:סוורוס סנייפ היה בדיוק כמו בארנס.
בארנס היה גם ראש בית סלית'רין.
יאכסה.
בא להקיא ממנו.

ואני,אני...אני מוניקה רג'ילנד,ילדה ללא חברים או חברות,בשנה השישית בהוגוורטס,בית גריפנדור.כולם חושבים שאני הבת של לונה לאבגוד-אני בעצמי לא יודעת מי זאת-וזה ממש לא נכון.
אמא שלי היא שרת הקסמים בכלל.
אולי בגלל זה אף אחד לא שם לב אליי?
אולי.
אולי הם חושבים שאני אשוויץ בגלל אמא שלי?
אולי.
הכל יכול להיות.
אבל אני לא מבינה למה אני כל כך לא מקובלת-כלומר,החברות שלי לחדר מעלמות ממני כאילו אני אוויר.לא שזה מציק לי,כי הם ממש קולניות ו...פרחות,עם לומר את האמת.
לא השתוקקתי להרבה חברה.
אבל רק לחברה אחת השתוקקתי-
לחברתו של אוליבר.
אוליבר בלסדרוטין.
הנסיך של החלומות שלי.
והוא אפילו לא מסתכל עליי,לא מביט עליי למשך אלפית השנייה.
אז...
יום אחד,החלטתי לעשות מעשה.
מעשה שאף אחד לא יישכח,באיחוד אוליבר.
ואת המעשה הזה אני אצטרך לספר...
הרבה מאוד זמן.
וכן,הכל התחיל מאותו שיעור עם סוכרייה.
עם סוכרייה בשם לוליפופ...
השם של התכונית שלי.

		הפרק הבא