Fixing a Hole

שם: Fixing a Hole
כותבת: אנוכי.
פאנדום: הארי פוטר.
ז'אנר: דרמה, רומאנס, קצתקצת הומור וקצתקצת אנגסט.
שיפ: רמוס/סיריוס מרומז, רמוס/טונקס.
הערות/תודות: מודה לביטלס על השיר המדהים שלהם – "Fixing a Hole", שממנו שאבתי את רוב ההשראה. פול מקכאפות המוכשריD:
מוקדש לחן, שחיכתה המון זמן שאני אכתוב רמוס/טונקס.

כשסיריוס עבר דרך הפרגוד הרגשתי אבוד. רציתי ללכת אחריו, לעבור יחד איתו לעולם המתים. 
הוא היה האדם היחיד שהיה לי לאחר שג'יימס נרצח בגלל פיטר, הבוגד שהיה אמור לשמש כשומר סוד ובסופו של דבר הצטרף לאוכלי המוות והפך למשרתו האישי של זה-שאין-לנקוב-בשמו.
לא האמנתי שמשהו יכול להיות טוב אחרי שסיריוס מת. והעולם התנהל כרגיל, כאילו לא קרה דבר. השמש אמנם זרחה בכל בוקר מחדש ואיתה ציוץ הציפורים של שעות הבוקר המוקדמות בלונדון, אך אליי העולם התאכזר יותר מאי-פעם, כאילו לא די בכך שאני הופך לזאב לכמה לילות מדי חודש. 
בשבילי שום דבר לא יכול היה להתקיים ללא סיריוס. הרגשתי שיש בתוכי חור שלעולם לא ייסתם.
אחרי שסיריוס עבר דרך הפרגוד לא יכולתי להכחיש יותר את העובדה שאהבתי אותו, ואני עדיין אוהב.
~*~
שכבתי על המיטה ובהיתי בתקרת החדר שלי בחיפוש אחר דבר מה לעשות.
לפתע נשמעה נקישת מקור בחלון. היה זה ינשוף חמור סבר – עד כמה שינשוף יכול להיות חמור סבר – שנשא במקורו עיתון כלשהו. הנחתי שזה גיליון הנביא היומי שזה עתה הודפס. פתחתי את החלון, לקחתי את העיתון ממקורו של הינשוף וחיפשתי גוז לתת לו. בסופו של דבר מצאתי גוז אחד ונתתי אותו לינשוף.
התחלתי לעיין בגיליון החדש של הנביא. הידיעה בעמוד השער הוקדשה כולה למשרד הקסמים שחוקר כעת את מקרה הירצחו של סיריוס וקבע שהוא זכאי מכל פשע שאי פעם ביצע או לא ביצע. 
גיחכתי במרירות למראה התובנה האחרונה של משרד הקסמים. סוף-כל-סוף הם הבינו שזה-שאין-לנקוב-בשמו חזר לפעולה ואיתו כל תומכיו, ואת העובדה שסיריוס היה חף מפשע מאז ומעולם. 
חשבתי על הארי; כמה מעט זמן הכיר את סנדקו, האדם היחיד ששימש לו כאב והיה הקרוב ביותר לאביו המנוח; ועכשיו הוא איננו, במרחביו הלא-נודעים של המוות, בלי אף אחד. אולי עם ג'יימס, לילי ואחיו רגולוס, אי שם למעלה. או למטה. מי יודע.
גשם החל לרדת ואט-אט הלך והתגבר. הגשם אף פעם לא דיכא אותי, כמו שדיכא את רוב האנשים. להפך – בימים גשומים בדרך כלל הייתי במצב-רוח טוב. היום – משום מה – הרגשתי נורא.
פתאום שמעתי חריקה מכיוון דלת הכניסה לדירתי הקטנה והאפרורית. 
קמתי לבדוק מי פתח את הדלת, וראיתי אישה שדונית מעט עם שיער בצבע ורוד-מסטיק זרחני שלדעתי היה הדבר הצבעוני ביותר בבית המשעמם-עד-מוות שלי.
האישה לבשה ז'קט דק ומתחתיו חולצה עם הדפס של להקת אחיות הגורל וחיוך רחב, שנראה כאילו נועד לנחם אותי היה מרוח על פניה. אהבתי את זה. 
"היי, נימפ-" התחלתי להגיד אך היא קטעה אותי.
"אל תקרא לי נימפדורה." היא כיווצה את שפתיה לסדק צר. "אגב, היי, רמוס. מ'נשמע?" עברה נושא בשובבות. 
"הממ... קשה להגיד איך אני מרגיש." הרהרתי בעצב. " איך את?"
"אני... חיה. כן, זאת המילה המדויקת. וואו, אני שונאת את הגשם הזה."
"מה את עושה פה?" שאלתי. "יש פגישה של המסדר או משהו אצלי?" לא היה זכור לי שפגישה של המסדר הייתה אמורה להיערך אצלי בקרוב. למען האמת, אף פגישה של המסדר לא הייתה אמורה להיערך אצלי. הבית הזה קטן מכדי להכיל את כל מסדר עוף החול.
"לא, אין שום פגישה של המסדר ושום דבר שקשור למישהו אחר מלבדך. באתי לפה על דעת עצמי," טונקס חייכה חיוך קטן והמשיכה, "כדי לעזור לך לצבוע את הדירה המשעממת הזו."
נעצתי בה מבט לא מרוצה. "למה את רוצה לצבוע את הדירה שלי? זו הדירה שלי," אני לא אוהב שאנשים מותחים ביקורת על הדירה שלי. מאוד לא אוהב. "ואני יודע שהיא משעממת ואפרורית אבל טוב לי עם זה."
"אני הולכת לצבוע את המקום הזה גם אם תרצה וגם אם לא." 
"נסי אותי," התגריתי בה. 
"אין בעיות. אציו מברשות ופחיות צבע!"
לעזאזל. היא הייתה רצינית. תוך רגע ארבע פחיות צבע ושתי מברשות ריחפו דרך הדלת הפתוחה כאילו אנשים בלתי-נראים סחבו אותן.
"אני אף פעם לא אצליח להתרגל ללחש הזה." מלמלתי. 
"באמת, זה די קל לזמן חפצים!"
"זה הכשיל אותי בבגרות בלחשים." הודיתי בעובדה שהרסה לי את תדמית התלמיד המצטיין כשהייתי בן חמש-עשרה. "בבקשה תסגרי את הדלת."
טונקס סגרה את הדלת, ששוב חרקה קלות והושיטה לי מברשת. 
"למה אני צריך מברשת? אני לא הולך להיות זה שהולך להפר משהו מוסכמות שקבעתי. קבעתי שאני לא אצבע את הבית הזה לעולם וכך אעשה." אני לא יודע איך או למה, אבל טונקס פשוט גרמה לי להוציא את הצד הילדותי שלי ולשחק איתה ברוגז. אני עד כדי כך רדוד?!
"זה לא רק הצבע, רמוס. זה גם עוד כמה דברים. למשל, הרגע שמתי לב לזה שיש לך כמה חורים בקיר."
"אוה." נאנחתי. "אז אני מניח שאני חייב להסכים למבצע השיפוץ שלך, אני צודק?"
טונקס הנהנה במרץ והשבתי לה חיוך קטן ועקום. 
חלפו שעתיים מפרכות מאוד של שיפוצים, שבמהלכן הצלחנו לצבוע בסך הכל חמישית מהחדרים ולתקן רק חור אחד בקיר. הרגשתי מטומטם מאוד.
"אני קוסם ואת מכשפה," אמרתי לה. "אז למה שלא נשתמש בקסם?" 
"אנחנו לא משתמשים בקסם," היא לא הסתכלה עליי כשאמרה זאת. כנראה שהייתה יותר מדי עסוקה בצביעה. "כי אני לא זוכרת את הלחש לצביעה מהירה של הבית. אמא שלי הסבירה לי איך עושים את זה כבר המון פעמים, אבל אני שוכחת את הלחש כל הזמן." 
"אז מה דעתך על הפסקה קצרה?" שאלתי בתקווה לתשובה חיובית, שכן לעבוד ללא הפסקה בשיפוצים ביתיים זו משימה מייגעת מאוד, ונזקקתי להפסקה קצרה. "כדי שתיזכרי, או לפחות תנסי להיזכר בלחש, את יודעת."
"הממ... אני חושבת שהפסקה קצרה באמת לא תזיק."
ישבנו על אחת הספות המרופטות שלי ושתינו תה.
"אני מרגישה כמו אמא שלי." אמרה לפתע טונקס והנמיכה את כוס התה שלה כך שהייתה בזווית מסוכנת. 
נעצתי בה מבט של תהיה. 
"זה לא בריא להרגיש כמו – אאו! זה שורף!" התה נשפך על הברך שלה. 
מיהרתי להביא קרח בזמן שהיא צרחה מהסלון שאני קוסם ושאני צריך להשתמש בקסם לכל הרוחות. שוב רצתי, הפעם לכיוון ההפוך.
"א-אפיסקי," גמגמתי כשרכנתי מעליה. תוך שניות הכוויה כמעט נרפאה. בטח בגלל שגימגמתי את זה היא לא נרפאה עד הסוף. 
"עכשיו יותר טוב?" שאלתי בחיוך ששאף להיות משכנע ללא הצלחה.
"עדיין קצת כואב, אבל בהחלט שיפרת את המצב." היא חייכה חיוך רחב ומרוצה. "תודה, רמוס."
"אז מה רצית להגיד לפני שהתה הארור שרף לך את היד?" שאלתי והיא השפילה מבט.
"אוה, זה." מלמלה טונקס. "התחלתי לומר שזה לא בריא להרגיש כמו אמא שלי. היא כזו... אימהית!" אמרה והניפה את ידיה באוויר בתנועת ייאוש, מפילה תוך כדי את הספרים האהובים עליי ממדף הספרים שנמצא לידה.
מיהרתי להרים אותם. 
"הו, סליחה..." לחייה של טונקס קיבלו גוון סומק עז.
החזרתי את הספרים למדף בזהירות. "אולי עדיף שתשבי איפה שאני ישבתי?" שאלתי במין מלמול. 
"כן, אתה צודק." החיוך חזר אל פניה. "זה באמת עדיף. אני עוד אחריב לך את הבית במקום לשפץ אותו," היא צחקקה וקמה כדי לעבור לצדה השני ונטול המדפים של הספה. 
גם אני צחקקתי וניסיתי לחייך חיוך משכנע.
~*~
גמרנו בשתיקה מביכה את הפסקת התה ואחר כך טונקס דילגה מהספה בחינניות המיוחדת לה, צחקקה בזמן שנאלצתי לאסוף עוד ספרים מהמדף האהוב עליי ואמרה, "ממשיכים לשפץ!"
"טונקס," נאנחתי. "אני חושב שעשית מספיק היום."
כנראה שטונקס קלטה משהו מודאג במבטי, ולרגע ממושך הישירה אליי מבט דואג, אימהי משהו. "קרה משהו, רמוס?"
"הו, לא, לא כלום..." השבתי והעמדתי פני תמים.
"קרה משהו. אל תהסס לספר," קבעה ועודדה אותי לשתף.
במשך כמה דקות התלבטתי איך לספר לה מה עובר עליי, ואם בכלל לספר לה. כמה דקות של שתיקה מעיקה שבמהלכן טונקס שברה את האגרטל הקטן שהיה על השידה.
"ארר, כן. קרה משהו; הכל קרה!" נשברתי והשפלתי מבט למרצפות הישנות והסדוקות. "סיריוס מת, וקשה לי בלעדיו."
"היי, אני מבינה אותך לגמרי." הרגיעה טונקס ואחזה בידי היבשה והמחוספסת במבוכה. "סיריוס היה סוג של דוד בשבילי, והדוד הכי, המ, מצחיק במשפחה. אין טעם לחיים בלי חוש הומור, אתה יודע," לחשה אליי וחייכה.
"אבל אצלך זה שונה. את לא אשת זאב שצריכה להילחם כל יום על הפרנסה שלה ועל חזות נורמלית-משהו. בכלל... זה קשה להיות אני." אמרתי במין כעס שהתגבר מרגע לרגע והידקתי את אחיזתי בספה במין טירוף. "עזבי. אני יוצא, לטובת שנינו." הפטרתי והתקדמתי לכיוון הדלת. 
"חכה," אמרה טונקס. "זה לא משנה לי מה אתה. אני אוהבת אותך כמו שאתה. אתה נהדר, רמוס; תקלוט את זה." לפתע היא זינקה עליי בחיבוק מוחץ יחסית למידותיה הקטנות, והנורה, שגם ככה הייתה עמומה משהו לאחרונה, נשרפה. האור כבה, וניסיתי להרים מהמתלה בפתח הדירה שלי שני מעילים לי ולטונקס; לא הייתי מוכן שתסבול מהחושך והקור לבדה.
"אני לא. ואני יוצא." השתחררתי מאחיזתה באחת. "בכל מקרה – כדאי שתבואי איתי." אמרתי בעצב מסוים, והושטתי לטונקס יד. ידה החיוורת מעט הייתה עוד אדמדמה מאחיזתי ההדוקה בה, אבל היא בכל זאת שמה אותה בידי וחייכה חיוך חמים שנראה גם בחושך החלקי. הושטתי לה את הז'קט השני. היא התעטפה בו ויצאנו החוצה, אל הקור והגשם.
והיא גרמה לחור בליבי להיות קטן יותר. היא גרמה לי להיות קצת מאושר, בפעם הראשונה זה חודשים.