קורות חייה של פרופסור טרלוני

קורות חייה של פרופסור טרלוני.
אני מוותר על כל זוכיתי לג'י קי רולינג
הפיק מוקדש לבידל הפייטן שביטאה את הפיק.


בסמטה החשוכה,
פרק מספר אחד.

 מרק טרלוני ישב במשרדו אשר במשרד הקסמים.
הוא היה ראש המחלקה לספורט ומשחקי קוסמים.
הוא חיקה זמן רב להודעה שהייתה צריכה להגיע בכל רגע. אשתו, הלן, הלכה בבוקר לבית החולים כדי ללדת. הוא ידע רק דבר אחד, שהוא אבא. הוא לא ידע אם יש לו בן או בת.
בשעה שתים, הוא יצא מהמחלקה שבה עבד והלך לבית החולים על שם הקדוש מנגו.
אבל הוא לא הגיע לשם.

כמה שעות אחר כך בבית החולים.
"למה זה קרה דווקא עכשיו?" אמרה הלן "עכשיו, דווקא ביום שסיביל נולדה?"
הלן הביטה בביתה שישנה בעריסתה שנת ישרים. "חבל." לחשה אל התינוקת, "חבל שלא זכית להכיר אותו. הוא היה אדם מיוחד חבל, ממש חבל." ומיד לאחר מכן פרצה בבכי.
למחרת, הלן חזרה מהלוויה עייפה מאוד. היא טיפלה בסיביל, ולאחר מכן נרדמה.
כל הלילה היו לה סיוטים. היא חלמה על גופות ועל דם.
היא לא תשכח איך האחות נכנסה לחדרה ואמרה שמצאו את בעלה מת באיזה סמטה חשוכה.

לאחר שלוש שנים.
"אמא, למה לכול החברות שלי יש אבא, ולי אין?" שאלה סיביל לאחר שחזרה מהגן.
הלן לא רצתה לענות לה. היא גמגמה משהו לא ברור ועברה לדבר על משהו אחר.
סיביל הייתה ילדה עצובה. כל הזמן היה לה פרצוף עצוב. בבית הספר הציקו לה לא מעט וזה רק החמיר את המצב.
כל יום היא הייתה חוזרת הביתה ובפיה סיפור על ילד שהציק לה.
עברו השנים וסיביל קיבלה סוף סוף את המכתב להוגוורטס.

ברכבת.
סיביל ישבה בודדה. היא חשבה שגם שם יציקו לה. היא רצתה שהיו לה חברות סוף סוף. 'משנה מקום משנה מזל' מלמלה לעצמה. היא נזכרה בכל ההשפלות שעברה ופרצה בבכי. פתאום, נכנסה ילדה לתא ואמרה, "אפשר לשבת פה פשוט אין לי מקום אחר."
"בשמחה!" אמרה סיביל. הילדה הביטה בסיביל,
"בכית." אמרה.
"לא משנה."
"למה בכית? אני יודעת שבכית," אמרה הילדה, שמסתבר ששמה היה לורה.
"זה סיפור ארוך." אמרה סיביל.
"הדרך ארוכה מאוד, ויש לנו המון זמן."
"בסדר," נאנחה סיביל, והתחילה לספר ללורה את סיפורה.

להוגוורטס.
"טרלוני סיביל."
סיביל ניגשה אל השרפרף ולבשה את מצנפת המיון.
הפלפאף! צעקה המצנפת. וסיביל רצה והתיישבה ליד לורה שמוינה גם להפלפאף.

בשיעור גילוי עתידות.
"כל הכבוד סיביל, את התלמידה הכי טובה שהייתה לי." אמרה הפרופסור לגילוי עתידות.
"את רואה?" אמרה לורה "את כן טובה במשהו."
"כן, צדקת שאמרת שאין דבר כזה אדם בלי כישרון." ומבט שמח הופיע במקום המבט העצוב.
סיביל חייכה באמת בפעם הראשונה מאז שהיא זוכרת את עצמה

		הפרק הבא