האגריד הכושל

"אוף!" פלט האגריד בקוצר רוח. הוא ניסה בפעם הרביעית לתקוע את מוט העץ הארוך והיציב באדמה הקשה. והוא נכשל בפעם הרביעית...
"הי, האגריד! איך הולך?" צעק אליו רון וויזלי, שבדיוק עבר ליד הבקתה של האגריד בדרכו אל השיעור בחממה מספר 3.
"גרוע הוא מה שהולך," ענה האגריד בזעף. רון המשיך בדרכו, מעט מופתע מתגובתו של האגריד. האגריד המשיך בניסיונותיו הכושלים בתקיעת המוט באדמה. הוא התייאש לאחר שעה ארוכה בה לא הצליח לעשות דבר. הוא לא הבחין שעין נעלמת צפתה בו ממרומי הטירה. האיש שצפה בו היה לא אחר מאשר אלבוס דמבלדור בכבודו ובעצמו...

ביום המחרת השכים האגריד קום ויצא מהבקתה, מלא ביטחון הרבה יותר מאתמול. הוא נכנס לשולי היער האסור, שלף גרזן ענק מחגורתו והתחיל לעבוד במרץ. הוא ניסה לכרות עץ בעובי בינוני, שלאחר מכן ישתמש בו להסקת הבקתה שלו ובניית דברים מסוגים שונים. הגרזן הכה בעץ פעם אחרי פעם, אך משום מה הגרזן כל פעם החליק מהעץ ורק השאיר בו שריטה קלה. "זה לא מה שהוא אמור לקרות, זה," אמר האגריד בכעס. הוא עבר לעץ אחר, דקיק יותר, אך ההצלחה בו הייתה כמעט זהה לעץ הקודם. "מוכרחים להתייעץ עם דמבלדור כבודו," הוא מלמל לעצמו בזעף. הוא היה מרוגז לחלוטין, הרים את הגרזן ובמכה אדירה הנחית אותו על העץ. נשמע קול "בום!" רועש ולהב הגרזן התפוצץ לרסיסים. דמבלדור הוסיף לצפות מחלונו הקבוע במרומי הטירה, בעודו מלטף קלות את זקנו, מהורהר...

"מינרווה," פנה דמבלדור אל הפרופסור מקגונגל בעדינות. "כן?" היא ענתה, קולה רועד מעט. "חייבים לעשות את זה. אין שום ברירה אחרת. זמנו עבר. אולי יהיה אפשר למצוא לו תפקיד אחר, לאו דווקא בבית הספר הוגוורטס, אך חייבים לפנות את מקומו! אנחנו זקוקים למישהו שיחליף אות, מישהו שיעשה את העבודה שהוא אמור לעשות."
"אבל אי אפשר לעשות את זה!" קראה מקגונגל. "הילדים מכירים ומחבבים אותו. הוא בעבודה כבר שנים ויודע מה לעשות! וחוץ מזה, איך נראה לך שהוא יתקבל לעבודה אחרת?! הוא חצי ענק! אף אחד לא יקבל אותו!"
"מינרווה, הוא כבר לא עושה את עבודתו, וזו עובדה. את יודעת שנוכל למצוא לו עבודה אחרת, והילדים ילמדו להסתדר בלעדיו. אני מצטער."
מקגונגל רק משכה באפה ונגבה את עיניה בידה.

(יש פרק נוסף...-האגריד עוזב)

תגובות בבקשה!    

		הפרק הבא