האמת על הדראקון

דראקו נשם עמוק. עוד רגע הוא עולה לבמה.
"הכל יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר..."
מלמל לעצמו שוב ושוב.
למה לעזאזל הוא היה צריך בכלל להירשם לתחרות הכישרונות הזאת?!
הרי זה לא שהוא צריך את הפרס הזה של המאה אוניות. אם הוא היה מבקש, הוריו היו נותנם לו אלף אוניות, ועוד שואלים אותו "למה רק אלף?".
וזה לא כאילו שהוא צריך לבסס את מעמדו בהוגוורטס.
הרי אף אחד לא מפקפק בכך שהוא השליט.
גם תלמידים מכיתות יותר גבוהות רועדים כשהוא עובר במסדרון.
אז למה הוא נרשם לתחרות הזאת, למען השם?!
ואז פרופסור סנייפ נכנס לחדר.
"תורך יגיע עוד כמה דקות. אתה מתבקש לצאת ולחכות ליד דלתות האולם."
זהו, זה מתחיל, חשב לעצמו. עכשיו הכל הולך לקרות.
הוא כבר עבר את נקודת האל-חזור, ועכשיו הוא קרוב כל כך.
אסור לו לוותר.
פשוט אסור.
זה לא הולך לקרות.
הוא לא יוותר.
ואז נשמע קולו של פרופסור דמבלדור.
"ועכשיו, דראקו מאלפוי הולך לשיר לנו את שירה של הזמרת האמריקאית, מיילי סיירוס, i miss you."
דראקו הלך בצעד נחוש על עבר הבמה, עצם את עיניו, שכח מכל התלמידים שנועצים בו את עיניו, ושר.

"Sha la la la la sha la la la la

You used to call me your angel
Said i was sent state down from Heaven
And you'd hold me close in your arms
I thought of the way you felt so strong
I never wanted you to leave
I wanted you to stay here holdin me

I miss you
I miss your smile
And I still shed a tear every once in a while
And even though it's different now
Your still here some how
My heart wont let you go
And I need you to know
I miss you
Sha la la la la la

I miss you
You used to call me you dreamer
And now I'm living out my dream
Oh how I wish you could see
Everything that's happening for me
I'm thinking back from the past
It's true the time is flyin' to fast

I miss you
I miss your smile
And I still shed a tear every once in a while
And even though it's different now
Your still here some how
My heart wont let you go
And I need you to know
I miss you
Sha la la la la la
I miss you

I know you're in a better place yeah
And i wish that i could see your face
Oh I know that where you need to be
Even though it's not here with me
I miss you
I miss your smile
And I still shed a tear every once in a while
And even though it's different now
Your still here some how
My heart wont let you go
And I need you to know
I miss you
Sha la la la la la

I miss you
I miss your smile
And I still shed a tear every once in a while
And even though it's different now
Your still here some how
My heart wont let you go
And I need you to know
I miss you
Sha la la la la la "

והשתתק.
"למי... למי אתה כבר יכול להתגעגע?"
הדובר היה הארי פוטר.
"להורים שלי."
אמר בקול שלא עלה על לחישה, ולמרות זאת הוא נשמע היטב בכל האולם.
לרגע אחד השקט נשמר, ואז שאגת צחוק נשמעה.
"מאלפוי מתגעגע להורים שלו! כולכם שמעתם אותו אומר את זה!"
שאג רון בהנאה.
"מאלפוי, אתה מבין שאתה הולך לראות אותם עוד שבוע, בחופשת חג המולד נכון?"
שאל הארי בין צחוק היסטרי אחד לרעהו.
"אה, הם? הם סתם זוג מטומטמים."
"מאלפוי, הם ההורים שלך! ואל תגיד לי שאתה מאומץ, כי אתה נראה כמו הכלאה מדויקת ביניהם!"
"אני ממש לא נראה ככה."
"הארי, אל תנסה אפילו! אתה לא מבין שמאלפוי השתגע?!"
רון המשיך לצחוק, שבילי דמעות על לחייו.
"דראקו מאלפוי, הארי פוטר, רון וויזלי והרמיוני גריינג'ר – נא לצאת מהאולם הגדול מיד!"
קולו של פרופסור דמבלדור עלה על כל ההמולה.
כל החבורה יצאה בלי לנסות להתנגד בכלל.
משהו בקולו של דמבלדור רמז להם שלא להתנגד.
"סוורוס, מינרווה, אנא צאו גם אתם. אני מבקש משאר הפרופסורים להמשיך להגיח על שאר התלמידים."
המשיך דמבלדור לחלק הוראות, ויצא מהאולם.
לאחר שדלתות האולם הגדול נסגרו מאחורי סנייפ, דמבלדור הוליך את כולם במשך כמה מסדרונות.
לפתע נעצר, הביט בקיר שממולו, והחל ללחוש כמה מילים מוזרות.
לאחר שהוא נקש על נקודה מסוימת בקיר שמונה פעמים, הוא נקש על נקודה אחרת שבע עשרה פעמים ברציפות.
הקיר נעלם. כן, פשוט נעלם.
כולם הלכו אל תוך החדר שהיה מאחורי הקיר.
אחרי שפרופסור מקגונגל נכנסה אחרונה, הקיר חזר.
דראקו הביט במבט מתחנן אל עבר דמבלדור.
"טוב, אם זה כבר באמת יותר מדי בשבילך..."
אמר דמבלדור את המילים האלה, שאל שאר הנוכחים היו ברורים כאילו דיבר פרסית.
"אתה לא יודע כמה זמן אני כמעט ו..."
אמר דראקו, והעביר את שרביטו על גופו.
כשהעביר את שרביטו על שערו, הצבע הבלונדיני-לבן שלו כאילו נשטף אל תוך השרביט, וחשף שיער שחור כלילה והיה פרוע ביותר.
כשהעביר אותו על פניו העיניים האפורות שלו השתנו לצבע חום.
כשהעביר אותו על שאר גופו הוא גבה פתאום, ונראה מבוגר בכשלוש שנים.
כשסיים, הוא נראה כמו תאום של הארי, רק גדול יותר ועם עיניים בצבע חום-אגוז שלא הסתתרו מאחורי משקפיים.
"מה... למה זה היה?"
שאל הארי בקול נטול רגשות.
"זאת,"
אמר פתאום דמבלדור,
"הצורה האמיתית של דראקו."

		הפרק הבא