הפעם הפרק קצת קצר כי אני בעומס אז אני מתנצלת מראש.
"ועכשיו נודיע להוריך", אמרה לי הפרופסור. לא עניתי (לא, הפעם לא מרוב רעב, הפעם מרוב התרגשות.) הגענו לשכונות העוני. העדפתי לספר להורי לבד, ללא התערבות אדם חיצוני לספר להם שמעשיו יהיה לילדה שלהם טוב יותר. ניראלי שהפרופסור הבינה אותי. כי כאשר תיפסתי במדרגות הברזל החורקות והחלודות היא לא עלתה בעיקבותי, היא נשארה למטה. הסתכלתי עליה בעודי מטפסת "אל תדאגי", היא צעקהלעברי. "אם תצטרכי עזרה בשיכנוע אני פה". פתחתי את הדלת והיא נפתחה בחריקה עזה. "אמא, אבא זאת אני". צעקתי לתוך חלל הבית. "ג'ני????"..... נשמעה השאלה משתי קצוות הבית. "אמא, אבא ," קראתי להם בחדווה. "יש לי משהו לספר לכם". "מה קרה"???? שאלה אימי. "אימא, אימא, אישה אחת טובה .... התחנה המרכזית..... הווגוורטס... בית-ספר"..... "רגע, ג'ני" נשמע קולה החלוש של אימי. "איני מבינה דבר". מרוב התרגשות יצאו המילים מבובלות מפי. סיפרתי לה את הכל מההתחלה ועד הסוף. "יופי ג'ני אני שמחה בישבילך. לפחות תהיה לי, החולה, בת חכמה"..... אימי סיימה לדבר. כיסיתי אותה בשמיכה, ורצתי לספר לאבי. אבי ישב במקומו הקבוע ליד ארון היינות. סיפרתי לו הכול אך לא שמתי לב לכמה דברים, ארון היינות היה פתוח ואבי היה שיכור. תוך כדי סיפורי החלו פניו של אבי להאדים. סיימתי את סיפורי ומצאתי את עצמי במצב כזה:....... אני ישבתי על הכסא הנמוך, ואבי עומד כולו כועס. "מ... מה.. מה.. מה לללא בסדררר???" שאלתי אותו. "את.... שלא תעזי להראות את פניך בבית הזה".. הוא שאג. "אבל... למה???". "אני לא צריך בת שפוחדת ממני ומוכנה לעזוב אותי לבדי." אני???? פוחדת?? ניסיתי להסביר לו אך זה לא עזר. ולפתע ראיתי את ידו של אבי נשלפת מולי ואוחזת בגרוני בחוזקה......
|