נגד כל הסיכויים

פרק 2: איימי פוטר
לילי קמה באיטיות ממיטתה. השעון המעורר לא ציפצף. היא הביטה בשעה.
השעה הייתה תשע וחצי. היא חייבת למהר, הרכבת יוצאת באחת- עשרה.
הדברים מהערב הקודם עוד היו מעורפלים בראשה.
אבא שלה שאל את פטוניה למה היא זרקה את ניל שהודיע שיתחתן עם ורנון ש - מה?!
לילי ניערה את ראשה במהירות. הכל חזר למקומו.
היא קמה במהירות, והתלבשה בבגדים מוגלגים רגילים (כי אי אפשר ללכת סתם כך בלונדון עם הבגדים של הוגוורטס. היא תחליף ברכבת), ארזה וסידרה במהירות דברים אחרונים,
האכילה את ג'רי וירדה למטה, מחזיקה במזוודה ובכלוב.
"את מוכנה?" שאל אותה אליזבת.
"רק אוכל," ענתה לה לילי, והתיישבה ליד השולחן, אוכלת במהירות.
"למה אתן כל כך ממהרות?" שאלה פטוניה מנומנמת, לבושה בחלוק הלילה בצבע ורוד חיוור שלה.
"מצחיק," אמרה לילי בקול ציני, ודחפה לפיה עוד מהדגנים שבצלחתה.
פטוניה כאילו שוכחת בכוונה שלילי צריכה להזדרז לבית-הספר.
היא שנאה את הוגוורטס, רק בגלל שהיא לא התקבלה.
ואלפי פעמים לילי ניסתה להסביר לה שזה לא בגללם. שנולדים ככה.
היא אפילו ניסתה לדבר עם דמבלדור על זה, אבל הוא הסביר לה שאי-אפשר לקבל לבית-ספר כזה אדם שאין לו כוחות קסם.
כעבור כמה דקות הם היו מוכנים.
לילי קבעה עם ג'וליה וניקול שהן יהיו שם בעשר וחצי. לא לדאוג, היא תגיע בזמן.
היא נכנסה למכונית עם אליזבת וג'וש (פטוניה העדיפה להישאר בבית), והתחילה לנהוג לכיוון לונדון, ואל תחנת הרכבת קינג-קרוס.
ההתרגשות גדלה ככל שהתקרבו אל התחנה. השנה לילי מדריכה ראשית, דבר נוסף שכדאי להתרגש בגללו.
הם הגיעו. לילי הוציאה את המזוודה והכלוב, הניחה על העגלה ונפרדה מהוריה.
היא עמדה מול המחסום שבין רציף 9 לרציף 10. הפעם האחרונה (כמעט) שהיא תעבור במחסום הזה.
לילי התחילה לרוץ מהר לכיוון המחסום. היא הרגישה איך היא עוברת ומגיעה לרציף תשע ושלושה רבעים.
הכל היה מלא בעשן, שלאט לאט התבהר, והיא הצליחה לראות דמויות.
"ניקול! ג'וליה!" היא קראה בשמחה, ושתי הדמויות המעורפלות התקרבו אליה בריצה וחיבקו אותה.
"לילי!" קראה ג'וליה בשמחה וחיבקה אותה. חודשיים שלא התראו.
לילי הביטה עוד קצת מסביבה, ונתקלה במראה שלא היה שגרתי כלל: ג'יימס פוטר, עומד עם מבט מושפל ועצוב, מלווה בשני הוריו, עצובים גם הם.
זה היה מפחיד. הדבר היחיד שיכל להוריד את החיוך מפניו של ג'יימס היה מוות (או סירוב מצד לילי לצאת איתו, דבר שלא התאפשר לה כבר חודשיים).
"מה קרה לו?" שאלה לילי את ג'וליה וניקול.
"לא שמעת?" שאלה אותה ג'וליה, והתחילה להסביר.
"את זוכרת את איימי פוטר? האחות של ג'יימס?"
"כן," ענתה לילי. איימי פוטר, אחותו של ג'יימס פוטר, הייתה גדולה מהם בשלוש שנים. היא הייתה קופצנית כזאת ומרדנית, כמו ג'יימס. כולם אהבו אותה. איימי הייתה ידידה שלהם, ותמיד הגנה על לילי
כשג'יימס ניסה להתחיל איתה.
"אז מסתבר שהיא הוזמנה לאיזו מסיבה. היא טעתה בכתובת." ג'וליה נאנחה. "אף-אחד לא יודע מה היה שם, הרבה אומרים שזאת כנראה הייתה ישיבה של את-יודעת-מי והתומכים שלו." ג'וליה הביטה על משפחת פוטר. "איימי נרצחה."
זה היה מוות, לילי לא טעתה.
היא נשכה את שפתה התחתונה, סימן שהיא מצטערת על משהו, או שמשהו רע קרה.
היא הרגישה שהיא עומדת לבכות, אבל יותר מזה, שהיא צריכה לנחם את ג'יימס. מין דחף מוזר כזה ובלתי נשלט.
לילי התקרבה לכיוון המשפחה האבלה, ונעצרה מול ג'יימס, שלא הבחין בה.
"ג'יימס?" היא שאלה אותו בשקט.
הוא הרים את מבטו אליה. כך גם הוריו.
לילי שמה לב שעיני האגוז של ג'יימס מלאות דמעות. הוא פחד להוציא אותן.
"מי זו?" שאל אותו אביו בקול תקף.
"אדוארד!" נזפה בו גברת פוטר, "קצת נימוסים לא יזיקו לך!"
לילי כמעט פלטה צחוק חנוק.
"זאת לילי אוואנס," הציג אותה ג'יימס, "היא תלמידה בשכבה שלי."
"גריפינדור?" שאלה גברת פוטר.
לילי הנהנה.
"אתה יכול לבוא לרגע?" היא שאלה את ג'יימס.
נראה היה שגם בתוך כל האבל הזה, הוא הרגיש שמשהו טוב הולך לקרות. היא לעולם לא הייתה לוקחת אותו סתם למקום בו יוכלו להיות לבד.
לילי נכנסה לרכבת, ג'יימס אחריה.
היא מצאה תא אחד ריק, ונכנסה לשם. ג'יימס נכנס, והיא הורתה לו לסגור את הדלת. הוא היה מופתע.
"אתה בסדר?" שאלה אותו לילי בדאגה.
"אני חושב. בשביל זה קראת לי לרכבת וסגרת את הדלת של התא?" שאל אותה ג'יימס באכזבה. הוא לא ציפה לזה.
"לא," הודתה לילי, המחשבה שעלתה לה בראש בזמן האחרון חזרה. "האמת היא, שקראתי לך לכאן בשביל זה."
היא התקרבה אליו בהיסוס קל, ונישקה אותו.

הפרק הקודם		הפרק הבא