Romeo and Juliet

שם הפיק:Romeo and Juliet
ז'אנר:אהבה,אכזבה,מוות.
פאנדום:רומיאו ויוליה|הארי פוטר
שיפ:יולי|רומי
דירוג:R
מקוריות הפאנפיק:פאנפיק מקורי
כל הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג ולוויליאם שייקספיר.הפאנפיק נועד לבידור בלבד.קריאתו לא גובה חרמשים.

                                                                                                                                חלק 1

לעיתים רחוקות בני אדם יודעים את העתיד שלהם.ישנם אנשים שאינם יודעים את עתידם,כמו כדרך טבע.
ואני מבין האנשים הלא יודעים את עתידם.מבין האנשים שמחכים בכיליון עיניים לבאות הבלתי ידועות,או מתפללים שהעתיד יהיה כרצונם.
וגם אני לא ידעתי שהכל ישתנה מהר כל כך.מעולם לא חשבתי שחיי ישתנו במידה רבה כל כך,מפנה מסעיר כל כך בחיי הרגילים.
בין משפחתי למשפחת סמית' שוררת שנאה עזה במשך שנים רבות.
וזוהי ההתחלה,השורש של הסיפור המסעיר שלי ושל רומי סמית',בן למשפחת סמית'.


                                                                                                         ~*~

"מה את עושה?"שאלה סיגי כשכתבתי על הקלף את ההזמנה.
"אני כותבת הזמנה למסיבה,"מלמלתי,והלכתי לעבר לוח המודעות.
"איזה מסיבה?"שאלה סיגי בזמן שתליתי את ההזמנה על הלוח.תלמידים כבר התחילו לקרוא אותה.
"לא מסיבה,נשף,"אמרתי לה כשעילנו לחדר השינה,להתכונן לשינה."עם מסכות ושמלות והכל.פרופסור מקגנוגל נתנה לנו רשות מלאה להיות באולם הגדול."
"יש!"צהלה סיגי כשנכנסנו לחדר.סאם שכבה על מיטתה וקראה ספר בשקיקה.סוזן משכה את אצבעותייה בלק,ומאחוריי כילה סגורה נחרה בשקט פמלה.
"מה יש?"שאלה סוזן בעניין,מרימה את עינייה מציפורנייה הארוכות."סיגי גמרה שיעורי בית פעם בשנה?"שאלה באירוניה.סיגי החמיצה פנים.צחקתי.סיגי מעולם לא עשתה את שיעורי הבית בשלמות.פמלה תמיד גמרה לה.
"לא,"אמרתי והתיישבתי ליד סוזן בעוד סיגי הולכת לחדר האמבטיה,"אני ופמלה מארגנות נשף ריקודים.תליתי מודעה בחדר המועדון,"יידעתי אותה כאשר היא קפצה עם חיוך קורן,"פרופסור מקגנוגל נתנה לנו רשות מלאה לחגוג באולם הגדול."אמרתי,ושמתי את הלק על יד ימין של סוזן.
"מה,עם מסכות ותחפושות והכל?"
"בלי תחפושות-שמלות,"אמרתי."כמו שאת אוהבת.את,כמובן,תרקדי עם ג'ו,נכון?"שאלתי בייאוש.סוזן הסמיקה."אממ-טוב...כן-את יודעת-הוא חבר שלי..."היא גמגמה,ואז היא בהתה בי.
"לך אין בן זוג,"היא הבהירה.מרוב מבוכה הבטתי על סאם.נראה שהיא בכל לא מודעת לקיומנו בחדר הזה.היא הייתה כל כך שקועה בספר.קראתי את שם הספר:רומיאו ויוליה.
"מה זה רומיאו ויוליה?"שאלתי כדי להעביר נושא.
"איזה מחזה טרגדי מוגלגי,"אמרה סוזן וגלגלה עיניים."התולעת ספרים הזאת לעולם לא תפסיק לקרוא,גם עם חייה יהיו תלויים בזה..."
"אוי,תשתקי כבר,"סוף סוף סאם הראתה סימני חיים."זה מעניין,מה את רוצה שאני אעשה?"התלוננה סאם והתיישבה."מעניין תספרי לסבתא,"לגלגה סוזן.סאם נעצה בה מבט כעוס וחזרה לקרוא את המחזה הזה.
נחירה רמה בקעה ממיטתה של פמלה.צחקתי."פמלה ישנה בלילה האחרון?"שאלתי,והתרחבתי ביתר נוחות על הכיסא.
"האמת,לא,"אמרה סוזן והרימה את ידיה כדי לראות איך הלק יצא לה,"היא שכבה כל הלילה עם אוליבר..."
גיכחתי.אוליבר ופמלה-הזוג המושלם.
פתאום הכרית של פמלה נפלה ממיטתה.אני וסוזן התגלגלנו מצחוק.אוי,פמלה פמלה...נאנחתי בליבי.
פתאום נזכרתי."הלו,סיגי!יש עוד אנשים שצריכים להתקלח בחדר הזה!"
"טוב,טוב,"בקעה צעקה מהאמבטיה,וזרם המים נגמר.לאחר כמה דקות של שעמום יצאה סיגי עטופה במגבת.היא פנתה לארון שלה,והתחילה לחפש בתוכו משהו לא ידוע.
"מה את מחפשת?"שאלה סוזן.סיגי הסמיקה כהוגן."אממ...טוב-אממ-בריאן הזמין אותי לדייט-"
כל הבנות(חוץ מפמלה,כמובן)בחדר עשו 'אוווו'.אפילו סאם,שהוציאה את האף שלה מהספר שלה.סיגי עדיין הייתה נבוכה,אבל נראה שהוקל לה.
"מותק,"קפצה סוזן,וניגשה לעמוד ליד סיגי,"אני מלבישה אותך.תני לי לראות מה יש לך בארון..."סוזן קפצה לתוך הארון שלה,ולא נראתה חמש דקות תמימות.
בינתיים סאם הניחה את הספר שלה-סוף סוף-על המדף.היא שאלה אותי,"נו,יולי,מתי את מתכוונת להתחיל עם בנים?"
אוי,לא.עוד פעם הנושא הזה?
"אממ...טוב,אני חושבת שזה מוקדם מידי..."מלמלתי."את מתכוונת,"תיקנה סאם,"מוקדם לך מידי.תראי את פמלה-היא כבר עשתה-!"
"אלוהים ישמור,סאם,תניחי לי!"קראתי.סוזן יצאה סוף כל סוף מהארון,עם ערמה עצומה של בגדים."חומד,"היא נפתה לסיגי,שנרדמה לאיטה על משקוף הארון.היא קפצה כשסוזן פנתה אלייה."את חייבת לעשות שופינג.דחוף."
סיגי גלגלה עיניים ולקחה את הערמה של סוזן."בשבוע הבא יוצאים להוגסמיד,"היא אמרה,נרגזת,"אני מבטיחה שאני אעשה שופינג."היא אמרה,וטרקה את דלת האמבטיה אחרייה.
"אוי,סיגי..."נאנחה סאם,וחזרה לרומאו ויוליה.
"בוקר טוב,"
פמלה התעוררה סוף סוף.גלגלתי עיניים וזרקתי עלייה כרית.

"יולי,את נראית פשוט נפלא!"נאנחה פמלה כשראתה אותי יוצאת מחדר האמבטיה.
"באמת?"שאלתי,נבוכה.השמלה האדומה שלי הייתה צמודה לי מידי,והנעליים היו לי בכלל לא נוחות.כשאני אראה את סוזן,אני אהרוג אותה,חשבתי בכעס.למה היא קנתה לי את הדברים המקוללים האלה?!
סוזן יצאה עם שמלה שחורה,והגלימה שלבשה הייתה צמודה מאוד.פמלה הייתה,כהרגלה,לבושה באפור-הצבע שהכי התאים לה-וסאם לבשה שמלה בצבע ירוק זית.
אבל,סיגי הייתה הכי יפה.השמלה הלבנה והאוורירית שלבשה הייתה עשויה מבד יקר במיוחד,והנעליים שלבשה-נעליי בובה,למזלה-היו כל כך עדינות,שהיה לי חשק להגן עליהם פיזית.
כולן בהו בה,משתאות.
"מה?"היא שאלה,קצת נעלבת."לא יפה?"
"את צוחקת עליי?"אמרה פמלה בשקט,"את נראית-את נראית-"
"מדהים,"סיכמתי בלחש."לברייאן יצאו העיניים!"אמרה סאם.היא הביטה על שמלתה הירוקה באומללות."אני נראית זוועה לידך."
הלכנו לאולם הגדול,מחמיאות אחת לשנייה.החמיאו לי כבר פעמיים על השרשרת האדומה שלי.
אבל,מה שהכי הרע למצבי הנפשי-גם עם זה נעליי עקב מעצבנות וגם עם זה שמלה צמודה יותר מדי וחשפנית-הייתה העובדה שלא היה לי בן זוג לרקוד איתו.לכל החברות שלי:סאם,פמלה,סוזן,סיגי-לכולן יש חבר.
ומה אני?עז.חשבתי באומללות.
"היי,יולי,"לחשה לי סיגי כששאר הבנות הלכו לבני הזוג שלהן ונישקו אותם בחדווה,"אני צריכה לדבר איתך."
הלכתי,סקרנית אחריה.לבסוף היינו בפינת האולם,מאחוריי השולחן של גריפנדור.
"תשמעי,"אמרה לי בטון רציני,"דיברתי עם ג'ורג'."
"סיגי,אני לא מתקרבת לבחור המגעיל הזה שמטריף לי את המוח,"הזהרתי אותה.מהשנה הרביעית שלי בהוגוורטס הבחור המחוצ'קן והמגעיל הזה-ג'ורג' הפלי,מנסה להתחיל איתי כל פעם מחדש.סיגי חושבת שהוא יפה.
ממש לא.הוא מכוער בטירוף.הוא גדול מידי,והשרירים שלו נראים רע,ותמיד יש לו חצ'קון על האף,אבל סיגי תמיד אומרת שהוא כל כך מתאים לי-ג'ורג' הזה-שהיא ממש בהלם שעוד לא התאהבתי בו.חוץ מזה,הוא סוטה.הוא מדבר רק על סקס מפה,וסקס משם.
"את חייבת להיות חברה שלו,"נאנחה סיגי וליטפה לי את הכתף."את כל כך מאוהבת בו,ואת כל כך מכחישה את זה-"היא התחילה לדבר בהבנה,אבל אני קראתי,"אני לא אוהבת את החזיר הזה!"
וברחתי.
בינתיים,כולם שמחו,רקדו,ובעיקר,צחקו.עוד הייתי כעוסה על סיגי,אבל לא יכולתי שלא לצחוק עם הבנים,להחמיא לבנות.
ואז,מאחוריי השולחן של הפלפאף,נעמד צאצא של האויב הכי גדול של משפחתי:רומי סמית'.
הוא היה לבד,ולא נראה שאכפת לו מזה.גופו היה כל כך מושלם.החולצה המכופתרת שלו הייתה פתוחה בשלושה כפתורים הראשונים,והעניבה השחורה והחלקה שלו הייתה מלופפת סביב ידו,והוא שיחק בה באדישות.שערו השופע והאדום היא פרוע,ותווי פניו המהממות היו קפואות במעיין ארשת אדישה לסביבה.
אבל לפתע לא הרגשתי שום שנאה ותיעוב אליו,מו שכל בני משפחתי היו מרגישים.הרגשתי דווקא...סקרנות.
ניגשתי בחשאיות לעמוד לידו.כשנעמדתי,הרגשתי פתאום חום בלתי רגיל.כאילו הוא אח שבתוכה אש עליזה מתפצפצת.
הוא הרגיש כנראה שמישהו עומד לידו.הוא הסתובב לראות מי זה,וכשראה אותי,פניו נמלאו תיעוב וגועל.
"מה את עושה פה,בלום?"שאל בזלזול.השפלתי את מבטי.שנאתי כשקראו לי בלום.השם משפחה שלי."חסר לך עם את תתקרבי אליי!"
"תשמע,רומי,"אמרתי,ופתאום רציתי בכל כוחי ובכל כוח הרצון שלי להפסיק את הריב התמידי הזה שבין שתי המשפחות:סמית' ובלום."אני...אני הייתי רותה להפסיק את הריב הזה,שנמשך כל כך הרבה זמן."
"איזה ריב?"
"בין משפחת סמית' למשפחת בלום."אמרתי.שתקנו.נראה שהוא חושב על ללכת נגדי.אבל לא הייתי בטוחה.
רציתי להביט לתוך עיניו,כדי לראות עם יש החלטה כלשהי.וכשהסתכלתי...
הרגשתי כאילו כל עולמי מתהפך,הופך להיות לעיסה חסרת משמעות,לעומת הרגע החד-פעמי הזה.עיניו הכחולות של רומי היו כל כך...כל כך...
יפות.מרהיבות ביופיין.
נראה שההחלטה התקבלה בעיניו מיד,כשהוא הסתכל לעיניי.לפתע תפסתי את עצמי,והשפלתי את מבטי.
"אז...אז-אתה מסכים?"הרגשתי דחף בלתי רגיל להיות צמודה אליו,להרגיש אותו,לחבק אותו...
"זאת ל-לא החלטה כל כך פ-פשוטה,"הוא גמגם.הוא נראה מאוד נבוך."אחרי הכל,זה-זה ריב שמתקיים במשך דורות-"
"ואנחנו יכולים להפסיק אותו,"סיכמתי.הוא הביט עליי במבט מוזר.לא הצלחתי להתגבר על הפיתוי,והסתכלתי לתוך עיניו הכחולות.
"אממ...טוב,בסדר-רק...רק תפסיקי להסתכל לי לתוך העיניים!" הוא אמר לי בשקט וצחקק.צחקתי יחד איתו.התלוותה שתיקה לצחוק שלנו.הצחוק שיפסיק את הריב המקולל הזה.
"האם העלמה בלום תסכים להצטרף אליי לריקוד?" שאל בנימוס.
זה היה כל כך מוזר.לפני כדקה הוא קרא לי בזלזול 'בלום',וכעת הוא שואל אתי עם אני אסכים לרקוד איתו.הסכמתי ברצון.רק להרגיש את העור שלו,להקשיב לפעימות ליבו...
"כמובן," עניתי בנימוס,והחזקתי בידו.היד שלו הייתה ממש חמה,והרגשתי זרם של אנדרנלין זורם לי בידיים.מעולם לא רקדתי סלואו.
"אממ...טוב...תשמע,רומי," אמרתי לו,"אני רוקדת זוועה.מה עושים עם זה?"
הוא הביט בי בזלזול מעושה."זה ממש פשוט," הסביר,ותפס את ידי.
הפעם שנינו הרגשנו בזה,הייתי בטוחה.זרם חשמלי שעבר בידיים המשולבות שלנו.הוא נראה תמה,אך עיניו הראו התרגשות.
הוא התעלם,והניח את שתי ידיי הרזות על עורפו.רציתי להיצמד עוד קצת...עוד טיפה...
ידיו הגדולות נצמדו למותניים שלי,ופתאום חשבתי שאין מישהו מאושר יותר בכל העולם הזה יותר ממני."ככה," אמר,והוביל אותנו לרחבה.
לא ידעתי למה הרגשתי כל כך טוב,אבל זה בטח בגלל רומי.כשהיינו צמודים,ככה,פטפטנו בשקט על החיים,על הדברים שאנו מחבבים ואוהבים לעשות,על חברים...
כשהשיר העשירי התנגן ועוד לא התנתקנו,הרגשתי שזה כבר ממש לא בסדר.בנות היבטו בעצבנות על רומי,ועליי בכעס וברוגז.
"אממ-אתה לא חושב שכדי שאני אעזוב אותך לכמה שירים-?" שאלתי בהיסוס,אף על פי שליבי ומוחי וכל הגוף שלי זעקו אליי לא!לא!תשארי איתו!
"לא," הוא אמר מהר.מידי."אני...מרגיש מוזר," הוא מלמל."אף פעם לא הרגשתי עם בת מה שאני חווה איתך בשעתיים וחצי האחרונות."
הסמקתי.הוא רציני?אנחנו מכירים באמת אחד את השני רק שעתיים וחצי...זה לא שאני מתנגדת,ממש ממש לא,אבל...זה לא נראה קצת מוזר?
"טוב...זה טיפה מוזר..אנחנו מכירים אחד את השני באמת רק שעתיים וחצי," אמרתי לו בגמגום קל.
"למי זה משנה?" שאל בקלילות.פתאום הריב הטיפשי בין המשפחות נראה לי כמו סיוט רחוק ומתמשך.רציתי רק להיות איתו,ולא ידעתי למה.רק איתו,עם רומי.
ואז זה נחת עליי ב-בום.
התאהבתי.ממבט ראשון.
אז לא רק באגדות.
כן,חשבתי כשהסתכלתי לתוך עיניו.התאהבתי.

		הפרק הבא