חיי האלים היווניים

ובכן, אני לא יודע בדיוק מי אני.. או מה אני.

אבל דבר אחד אני כן יודע, שבחיים לא חשבתי שאהיה כזה.

אני בטוח שגם אתם לא יודעים מי אתם.

אם כן.. תחשבו שוב.

שלום, קוראים לי גורגוס. אני בן 13.

אני שונא הכול, חוץ מגיאוגרפיה.

כל הדברים על העננים ועל הברקים תמיד ריתק אותי.

איזה כיף, זה גם מה שאנחנו לומדים עכשיו...

אני שונה משאר ילדי הכיתה.

ראשית, אין לי שם משפחה. מוזר, לא?

יש לי רק אבא ללא אמא. לאבא שלי קוראים אטלס.

אבא שלי הוא אדם גבוה, בערך מטר שמונים וחמש. יש לו שיער שחור קצר, וזיפי גילוח. הוא אוהב ללבוש בגדים כהים או שחורים, ואני אומר לו שינסה גם אדום. אבל הוא לא מסכים. יש לו נעליים חומות של טיולים. הוא גם לא מרבה לצאת החוצה לטייל. הוא אוהב את הבית, כאילו מפחד ממה שיקרה לו בחוץ. אבא שלי ממש חזק. רואים לו את השרירים מקצה העולם... סתם, אני צוחק. אבל הוא באמת חזק.

היום היה ממש כיף בבית הספר.

המורה שלנו למתמטיקה לא הגיע, אז היה לנו שיעור חופשי.

כמובן שאני המשכתי את המחקר שאני עושה על הברקים, אבל רוב האחרים שיחקו קלפים.

אה, נכון. שכחתי לומר לכם.

שנה שעברה, אבא שלי שלח אותי למבחנים לבית ספר גיאוגרפי מיוחד.

זה בית ספר שכל הילדים שממש מצטיינים בגיאוגרפיה הולכים לשם.

אז התקבלתי לבית הספר. בלי להשוויץ' כמובן...

לפני חודש, אמרו לנו שכל אחד צריך לעשות מחקר על תחום גיאוגרפי שונה. אני בחרתי לעשות על הברקים.

אז, בזמן שכולם שיחקו חקרתי את הברקים.

היום גיליתי משהו מוזר.

אתם ידעתם שהברקים נוצרים רק משתי טיפות בלבד?

טיפות המים כל הזמן זזות בתוך הענן ונטענות בחשמל סטטי. כאשר שתי טיפות פוגעות אחת בשנייה, החשמל שנוצר מתפרק בעוצמה אדירה כברק. הרעש של הברק נוצר מהחום שנוצר במהלך הפיצוץ עם האוויר.

איזה באסה, נגמר השיעור.

טוב לא נורא, לפחות לא היו שיעורי בית.

כשהסתיים הבית ספר, הלכתי הביתה.

אני גר ברחוב נידח, עם שני שכנים אולי. יש לנו בית ענק, עם שתי קומות. בקומה הראשונה אבא שלי גר, ובקומה השנייה אני גר. אה, שכחתי לומר. אבא שלי אוהב את השקט והבדידות שלו, ולכן אנחנו גרים בנפרד.

יש לנו חצר ענקית, עם המון עצי אורן. בגינה שלנו יש שולחן מנגל, ומתקן אימוני חץ וקשת שאני בניתי. בניתי אותו לחץ וקשת, אבל אני אוהב בדרך-כלל לעלות לחדר שלי, שיש בו מרפסת עם נוף לגינה, ולזרוק מקלות ולפגוע במטרה. זה התחום שאני הכי טוב בו מבין כל תחומי הלחימה, זריקת חניטות מהגובה.

כשהגעתי הביתה, ראיתי שאבא שלי מתאמן בחץ וקשת.

"היי אבא, מה אתה עושה?" שאלתי אותו.

"אני סתם מתאמן." הוא אמר.

"בא לך שנלחם אחד בשני?" הצעתי.

"אבל אתה יודע שאקרע אותך."

יאללה, בוא נראה מה אתה יכול לעשות!"

אז אני לקחתי קשת, והוא חרב.

הלכתי למרפסת בחדר שלי.

"איזה כיף," אמרתי לעצמי. "אני הולך לנצח אותו". 

כבר עבר רבע שעה ואני לא רואה אותו בשום מקום.

אז אני יורד למטה, לחפש את אבא שלי.

הו לא נמצא במטבח, ואני רואה שהדלת לחצר פתוחה.

אני רץ לחצר לראות איפה הוא.

הוא לא היה בשום מקום. כבר הייתי בטוח שקרה לו משהו.

אני הולך ליד אחד העצים.

פתאום אני שומע קול שריקה ואני רואה חץ שננעץ בעץ עם פתק.

פתחתי את הפתק והיה רשום שם  תסתובב אחורה

אז אני שלפתי את הסכין שלי וזרקתי אותה מהר לאחור לפני שהסתובבתי.

אני מסתובב ורואה את אבא שלי מחזיק את הסכין.

"אתה רציני?! דאגתי לך." אמרתי.

"לי אתה דואג? למה אתה צריך לדאוג לי?" הוא אמר. "יאללה, לך להתקלח. עוד מעט אתה צריך ללכת לישון".

"טוב, אבא."

הלכתי להתקלח. מרוב כל המזל הטוב שלי, לא היה לי מים.

כשסיימתי נכנסתי למיטה.

בלילה היה לי חלום מוזר. מוזר מאוד.

בחלום הייתי בעננים. יכולתי רק לראות, אך לא לדבר או להשפיע.

חלמתי על אבא שלי. הוא דיבר עם אישה.

לאישה היה שיער בלונדיני ועור לבן.

היא לבשה שמלה לבנה ארוכה עם עיטורים מזהב.

זיהיתי את הפרצוף שלה, זו הייתה גאיה. אלת האדמה.

"אני לא חושב שהוא חושד במשהו," אבא שלי אמר, "הוא מתנהג רגיל לגמרי."

"אם הוא מתנהג מוזר, תקרא לי מייד". האישה אמרה.

"כן, זה רק מה שחסר לנו. לדאוג לו."

"אני יודעת שזה קשה, אטלס יקירי," אמרה האישה, "אך זה מה שחסר לנו עכשיו. שהוא יעלה על הסוד שלנו."

"גורגוס" אמר אבא שלי.

"גורגוס, קום" אמרה האישה.

"גורגוס קום כבר! תתעורר!".

קמתי ופתאום ראיתי את אבא שלי.

"אתה מאחר לבית ספר, קום!"

היום היה בבית הספר יום משונה.

בזמן ההפסקה, אני הולך לקפיטריה.

ופתאום אני רואה את רועי.

או יופי, זה מה שחסר לי עכשיו. הילד המעצבן הזה.

רועי הוא הבריון של השכבה. הוא לא גבוה ממש, הוא בערך מטר ושישים. יש לו שיער עד הכתפיים בערך, וכשהוא הולך זה נראה כאילו יש לו פאה. רואים שהוא חזק, כי יש לו הרבה שרירים. הוא כל הזמן הולך עם חולצות ירוקות עם הדפס של גולגולות, ומכנסי ספורט רחבים של נייק.

הוא התקרב אלי כאילו רצחתי את אמא שלו.

"אתה!" הוא אמר לי.

"מה?" שאלתי.

"תביא לי את הכריך שלך, עכשיו! אני רעב."

"אז הנה, יש כאן קפיטריה. תקנה משהו." אני לא חושב שזו בחירת המילים הכי טובה שהייתה לי עד עכשיו.

"סליחה?! אתה מתחצף אלי?!" הוא שאג.

"לא, אני מצטער" עניתי.

"תביא לי את הסנוויץ' עכשיו!"

"לא רוצה, עוף מכאן!" צרחתי, והנפתי אצבע לכיוונו.

פתאום ראיתי גל עצום של רוח קרירה טס לעברו של רועי, היישר מהאצבע שלי.

הוא עף למרחק של שלושה מטרים ונפל על הרצפה, וכשקם ראיתי את השנאה שיש לו בעיניים.

הוא רץ אלי במהירות אדירה. פתאום שמתי לב שיש לו משהו ביד. זה היה כדור אש.

הוא זרק עלי את הכדור, אבל פתאום העפתי את היד שלי ורוח עצומה העיפה את כדור האש והטיסה אותו לעברו של רועי.

אבל לא קרה לו כלום. כאילו יש לו מגן על הגוף שחסין בפני אש.

פתאום התחילו לבוא מורים. איך שרועי ראה אותם, הוא התחיל לברוח.

אך לפני שהוא הלך, הוא הסתכל עלי ואמר:

"אתה עוד תשלם על זה, גרוגוס. אתה עוד תשלם על זה".

יום הלימודים נגמר.

איך ששמעתי את הצלצול, רצתי הביתה.

אני נכנס דרך השער, כמו תמיד. אך היה משהו מוזר.

רצתי הביתה והנחתי את התיק בחדר שלי.

אכלתי ארוחת צהריים. לא היה משהו, כנראה לאבא לא היה ממש מצב רוח.

כשאין לו מצב רוח טוב, הוא לא מבשל טוב.

אחרי הארוחה, ראיתי טלוויזיה.

בזמן שראיתי טלוויזיה, שמעתי קולות מפחידים מהחצר הקדמית.

לקחתי את החרב של אבא שלי, ויצאתי החוצה.

אני לא יודע מה קרה בדיוק, אבל פתאום שמעתי ירייה חזקה של חץ וקשת.

מהקשת נורה חץ חד היישר לעברי.

למזלי הצלחתי להתחמק, אך לא ראיתי מי זה.

התקדמתי עוד שני צעדים.

פתאום ראיתי אבן גדולה נזרקת לכיווני.

היא פגעה לי בדיוק במצח.

אני לא יודע מה קרה, אבל אני רק יודע שאני שוכב מחוסר הכרה בחצר הקדמית שלנו, ושאין מי שיעזור לי.