חוסר ביטחון,אהבה וסודות.

-הקדמה-

שמי הלנה.
אני חצי יווניה חצי בריטית.
גאה.

אני גרה בלונדון,ולומדת בתיכון:"הפי היי סקול."[מאנגלית:תיכון שמח."]
אני בת 15,יש לי שיער חום בהיר ומבריק.
ועיניים זהובות.
אבי נעלם שהייתי ילדה קטנה,ואין לי מושג קלוש היכן הוא.

אני ממש לא מקובלת,ומבלה את רוב זמני עם חברי החנונים הטובים:
קייטי וקייל.

זהו.נראה לי.

החיים שלי משעממים.
אני יודעת.
****

-יום לפני חג המולד-

הלכתי לי, דורכת על עלי השלכת היבשים.

מוזר, בדרך כלל לפני חג המולד יורד מלא שלג.
הגעתי.

"צ'ייניס פוד"- המסעדה האהובה עלי.
אני אמורה לפגוש שם את קייטי וקייל.
זה סוג של מנהג שלנו- לאכול שם כל ערב חג מולד.

אני חושבת שזה סוג של שיטה לברוח מההכנות של החג. ובכל אופן,אני צריכה להיות בעיר כדי לקנות מתנות.

נכנסתי למסעדה, ופעמוני הרוח שהיו תלויים על הדלת צלצלו להם, כאילו אומרים לי,"ברוכה הבאה."
ישבתי ליד השולחן הצמוד לחלון-מקומי הקבוע ומקום המפגש שלי עם קייטי וקייל.

מלצר עבר ליידי ואמר:"אפשר לקחת את ההזמנה שלך?"

"לא תודה,"עניתי,"אני מחכה לחברים."

והמלצר,שהזכיר לי קצת פינגווין, הסתלק.

***

לאחר חצי שעה.
------
יו,שאני כבר ממש רעבה!!!
לא אכפת לי-אני כבר חצי שעה פה,אני אוכלת.

"מלצר?" צייצתי.
אותו מלצר מפעם קודמת הגיע. זה שנראה כמו פינגווין.

"מה קרה לחברים שלך?" שאל.

"לא עניינך."חרקתי שיניים."נודלס,ואגרול ירקות בבקשה."
המלצר, קצת נעלב, סיבב את גבו ופנה להביא לי את ההזמנה שלי.

****

כבר חושך!
איפה,בשם כל האלים,נמצאים החברים האלה?

יצאתי מהמסעדה, ממהרת להגיע הביתה.
סעודת חג המולד.
הגברתי את הקצב.
הלכתי במהירות כזו, עד שלא שמתי לב שהארנק שלי נפל מהתיק.

"גברתי!גברת!" קול קצת עבה נשמע מאחורי."הארנק שלך!!!"

הסתובבתי, ולא האמנתי למראה עיניי.

הבחור הנחמד שצעק לי,ושהשיב לי את הארנק שלי היה שזוף במקצת, עם עיניים בהירות[כחולות],נוצצות,ושיער חום עם גוונים בלונדינים..שרירים ראשונים בלטו על זרועותיו.

הוא היה גבוה, ובהחלט חתיך.
"אמממ. גברתי? הארנק שלך."

התעוררתי מחלומות בהקיץ, "ת-תודה..." גמגמתי.
בחנתי שוב את פניו, אבל הפעם הבטתי בהבעות שלו.
הוא נראה מתפעל גם כן.

בטח בגלל שאני מכוערת יותר ממה שהוא חשב.

"את ממש יפה." אמר בהערכה.
מה??? כמעט התעלפתי.מרוב תדהמה.

"שיט! אמרתי את זה בקול?" גיחך.

"את בסדר?" שאל אחרי כמה רגעים.
"כ-כן," גמגמתי.
"בטוחה?" שאל.
"כן" עניתי שוב,מנסה להוסיף לקולי יציבות.
"אם אתה מחשיב את העובדה שאני הילדה הכי חננה בבית ספר,באתי לפה,[הורתי בידי על המסעדה] הייתי אמורה להיפגש עם שני חברים שלי, אבל הם הבריזו, ואני חייבת למהר הביתה לסעודת חג המולד, ואילולא אתה-הייתי גם מאבדת את הארנק שלי, אם אתה מחשיב את זה ל'בסדר', אז כן, אני בסדר." הוספתי.
"האמת אני לא מחשיב את זה ל'בסדר'," ענה משועשע, "אבל אני מקווה שזה יהיה בסדר אם תרצי לצאת איתי."
מה???

לא, ברור!!! הרגע הכרתי אותך!

רציתי לענות לו. אבל הרגש גבר על הביטחון, ועניתי:"כן,אני אשמח!"

וואו!
זה היה קל.
"יופי!" ענה מאושר.
הוא הוציא כרטיס נייר מהכיס שלו, שהייתה לי הרגשה שהוא תמיד שומר כלאה למקרים כמו עכשיו, ורשם את הטלפון שלי.
"נתראה." אמר.
"ביי." אמרתי עדיין מופתעת.
הוא הסתובב לכיוון הנגדי, והשאיר אותי דוממת. אך בו זמנית מאושרת.

----
רק שתדעו, אני יהודייה גאה, והוספתי את הקטע של חג המולד רק כדי להתאים את זה ל"הארי פוטר".
אם אתם שואלים את עצמכם איך זה מתקשר להארי פוטר, תדעו בקרוב.

		הפרק הבא