אחלום לנצח

"גם אם שוב אעצום את עיני

השמש תזרח
כולם יחיו כאן טוב גם בלעדיי."

[מתוך "אחלום לנצח"- מופע הארנבות של דוקטור קספר]

אין לסיריוס עבר.

רמוס אומר שיש לו מזל שהוא יכול לחיות תמיד כאילו שיש מאחוריו משהו אחר. רמוס לא חי כאילו יש מאחוריו משהו אחר וזה קצת עצוב, כי הוא לא מתנער ולא שוכח כלום, ואז החיים שלו כבדים וסיריוס מעדיף שכלום לא יהיה כבד יתר על המידה.

בעצם תמיד יש לו משהו כבד בלב, יותר מבלב של קרניים או של זנב תולע, ואולי ירחוני הוא היחיד שמבין אותו.

ואולי בגלל זה יש בו משיכה כלפי רמוס. הוא אפילו נישק אותו פעם, והזיכרון הזה הוא מתוק הרבה יותר ממרבית הזיכרונות של סיריוס.

בערב לאחר שרמוס חוזר מהמרפאה, אחרי שסיריוס שיסה אותו בסבר- מאוס, הוא יודע שרמוס כועס עליו. זה ההסבר היחיד לזה שרמוס מנשק אותו בפראות ונראה רעב כל כך.

סיריוס בוהה ברמוס בעיניים מזוגגות כשהוא מלקק ומוצץ את צווארו. הוא לא ממש חושב על כמה טוב זה מרגיש או על הסיבה, הוא לא ממש חושב על שום דבר. הוא פשוט עומד שם כמו מריונטה שבורה שאף אחד לא מזיז כשרמוס מוריד את חולצתו מעליו.

הוא לא אומר כלום כשרמוס מחבק אותו בחום, ידיו נעות לעבר ירכיו של סיריוס. ירחוני לוחש, "אני לא מאמין שעשית לי דבר כזה." ואז הוא סוטר לו ומתרחק.

העיניים של סיריוס דומעות לפתע- הוא חושב לפחות שהן דומעות; אלוהים, עבר זמן רב כל כך מאז שבכה- והוא מתפרק אל הרצפה ומתייפח כמו ילד קטן, מקווה בפינה נסתרת בליבו שרמוס יחזור לאחות את השברים שהשאיר לפני רגע.

מי שמוצא אותו כך שעה ארוכה לאחר מכן הוא קרניים. הוא נוגע בכתף של סיריוס ברכות למרות שהוא לא מבין מה קרה. סיריוס מרגיש אותו, כי יש לקרניים משהו במגע שמבדיל אותו מכל השאר ואולי גם אוונס מזהה את זה. הוא נאחז בו ומתרומם לישיבה בתנועה חדה, כמעט מושך את חברו אל הרצפה.

"תגיד לירחוני ש... ש..." הוא אומר בחוזק מפתיע, קולו צרוד וצורם, ואז הוא מתמוטט אל הרצפה, מרוסק.

הוא מרגיש את ג'יימי רוכן מעליו ומנער אותו, והוא קורא בשמו "רך כף! רך כף! סיריוס, בחייך!" סיריוס משתעל חלושות בתגובה.

ג'יימס סוחב אותו אל המיטה שלו, דבר שנראה תמוה כי המבנה של ג'יימס צנום משל סיריוס, שכתפיו הרחבות הן ברוחב כמעט כפול מחזו של ג'יימס. סיריוס מחייך חיוך עצוב אך מלא בהכרת תודה.

"רך כף..." ג'יימס ממלמל ומתנשף, "מה קרה? מה עם ירחוני?"

סיריוס משתנק למשמע השם ובוכה עוד קצת אל תוך הכר. קרניים סוגר את הכילות סביב המיטה ומתיישב עליה, ואז נושק למצחו של סיריוס במחווה דאגנית.

"אתה רוצה שאני אדבר איתו? סיריוס, אני יודע שאתה מרגיש אשם על מה שקרה, אבל כולם טועים לפעמים. אתה ממש מרוסק, חבר." הוא אומר בכאב. סיריוס מביט בכתפו החשופה ובפצע העמוק בה, וליבו נחמץ בשנית. הכל באשמתו, הוא יודע. הוא חבר נורא.

סיריוס מכריח את עצמו להגיד, "אל תדבר איתו על זה, קרניים. אל תגיד לו מילה." וקרניים מהנהן.

אבל הוא מספר לו. הוא מתנצל על זה עשרות פעמים וסיריוס סולח, כי הוא חייב לסלוח כי קרניים חושב שהמניעים שלו הם לטובת הכלל למרות שהם לא.

סיריוס יודע שג'יימי סיפר לרמוס כי הוא מגיע אליו יומיים לאחר מכן.

"אני מצטער, רך כף." הוא אומר בטון רך, אבל סיריוס מצטנף ובוהה באוויר ולא משיב. "תענה לי."

הוא שולח יד לגעת בו, אבל סיריוס בוהה בה בבעתה והופך לכלב. רמוס נראה נפעם;  רך כף מעולם לא עשה לו שום דבר כזה. רמוס מתרחק קצת אבל עיניו עדיין נעוצות בכלב השחור והגדול ש- לא פחות ולא יותר- נוהם לעברו.

לאחר כמה דקות בהן רמוס עומד קפוא והלום, סיריוס חוזר לגופו. הוא בוהה ברמוס. "למה?" הוא דורש בקושי, "למה ככה? ידעת?"

"ידעתי מה?" ירחוני נראה לא מבין.

סיריוס מרגיש בחילה וכמעט מקיא, "שאני- שיש לי רגשות כלפיך."

רמוס לוקח נשימה עמוקה ונראה מעט מבוהל, "לא ידעתי שום דבר כזה."

"אז תבין מה עשית, רמוס, ולמה אני לא יכול לסלוח לך באותה קלות שבה אני אסלח לג'יימי על זה שסיפר לך." סיריוס נשכב על המיטה שלו, פורש על גופו את השמיכה העבה ומתכסה עד לראשו, לא מעוניין לראות או לשמוע את רמוס.

הוא נרדם.

***

סיריוס ישן במשך עשרים וארבע שעות. היה לקונדסאים מאוד קשה להמציא תירוצים בעבורו, במיוחד כשהפרופסור דמבלדור שאל אותם למצבו. הם ידעו שהוא יודע. דמבלדור תמיד ידע הכל, גם אם המעיט בחלוקת הידע הזה עם הסביבה.

אחרי השיחה איתו במסדרון הקומה הרביעית, ג'יימס פנה אליו בשקט ואמר לו, "פרופסור, לא אמרנו לך את כל האמת."

"אני יודע," דמבלדור מיישר את משקפי החרמש על אפו, "מר פוטר, יש באפשרותי לדעת מתי משקרים לי במצח נחושה כפי שאתה וחבריך עשיתם זה- עתה."

"חשדתי שאתה יודע. פרופסור, אני חושש לסיריוס. התיאור היחיד שיש לי למצב שלו הוא שהוא בדיכאון."  ג'יימס שיתף את המנהל בחשדותיו.

"אני ממליץ לך, פוטר, לקחת אותו למרפאה. המתלמדת פומפרי עוסקת ברפואה פסיכולוגית והיא טובה בכך. לי עצמי היא עזרה פעם, בשנתה השישית כאן בבית הספר... אך זה עניין לשיחה אחרת. הבא את חברך אליה, אני מאמין שהיא תדע מה לעשות. בהצלחה." ג'יימס מצמץ לרגע, והמסדרון היה שוב ריק.

הוא לקח את העצה ברצינות, וכשסיריוס התעורר הדבר הראשון שעשה היה לגרור אותו, מה שהיה עדיין משימה לא פשוטה גם לאחר שלא אכל דבר במשך כמעט יומיים, אל המרפאה.

"למה הולכים לשם?" לסיריוס אין כל כוח להתנגד. הוא משתרך בקושי, ידיו אוחזות בזרועו של חברו.

ג'יימס מושך בכתפיו ונכנס למרפאה. "מדאם הולטרס, אני יכול לדבר בבקשה עם פומפרי?"

"מדאם פומפרי בשבילך," אמרה המרפאה הזקנה בנזיפה אימהית. "כמובן."

גם אם הבקשה נשמעה לה תמוהה, הולטרס לא אמרה דבר. "פופי? יש כאן שניים שרוצים לראות אותך."

פומפרי המתלמדת הייתה צעירה כבת שלושים עם שיער ארוך ומבט אימהי בעיניים. היו לה ידיים טובות, ואף תלמיד לא חשב מעולם להתחיל איתה על אף שהייתה, בסך הכל, אישה צעירה, כי היא תמיד אפפה הילה בוגרת כראוי למרפאה.

"פוטר ובלק?" מבטה נע מג'יימס לסיריוס בתמיהה, "מה העניין?"

לסיריוס לא היה כוח בכלל לענות לה, אז הוא בחר להחזיק את עצמו בתנוחה כפופה. לא שינה לו ממש כשג'יימס החליף מילים שלא טרח לנסות לרדת לעומקן עם פומפרי, למרות שהיה ברור שהם דיברו עליו.

"אני בטוח שהוא בדיכאון. דמבלדור אמר שאת מתמחה ברפואה פסיכולוגית, אז הבאתי אותו לכאן."

"אני מבינה." פומפרי אמרה וניגשה לסיריוס. "איך אתה מרגיש, בלק?"

סיריוס פלט, "אני חי."

ומאותו רגע הוא התחיל בטיפול.

***

אם ג'יימס תהה האם עשה את הדבר הנכון, הספקות חדלו לנקר בו ברגע שבו סיריוס יצא מהשיחה השלישית שלו עם מדאם פומפרי ונראה באמת מעודד. 

"היא משהו, אתה יודע... כמו פסיכולוגית. גורמת לך לרצות לדבר על עצמך." סיריוס אומר לו ערב אחד כששניהם צועדים משיעור אסטרונומיה, "אתה בוטח בה שלא תספר כלום."

ג'יימס שואל, "מה אתה אומר לה?"

וסיריוס מחייך חיוך עצוב ומשיב, "כל מיני דברים, ג'יימי. דברים שעדיף לך לא לדעת."

"אני רוצה לדעת, רך כף. אתה החבר הכי טוב שלי, אני תמיד אהיה שם בשבילך, לא משנה מה." ג'יימס מבטיח, וזה נוגע ללב של סיריוס, אך הוא לא בטוח.

"סיפרתי לה שאני-"

"היי, רך כף, קרניים!" נשמע קול ופיטר מצטרף אליהם. סיריוס מתאכזב. הוא באמת ציפה לספר לג'יימס סוף סוף, בעצתה של פומפרי, ש-

"פיט," ג'יימס אומר בקול רך, "אני וסיריוס צריכים לסיים פה שיחה."

פיטר מחמיץ פנים, "טוב, הבנתי את הרמז. אני אלך לדבר עם רמוס!"

"מה סיפרת לה?" ג'יימס חוזר ושואל.

"אני הומו, ג'יימי." סיריוס אומר בחיוך עצוב, "וגרוע מזה, אני פאקינג הומו מזורגג שמאוהב ברמוס."

"הו." הוא לא נראה מופתע במיוחד. סיריוס מרים לעומתו גבה, "נו, זה לא שלא חשדתי בשום דבר כזה." ג'יימס מושך בכתפיו.

סיריוס רוצה לחבק אותו.

***

"היית חבר נורא כששלחת אותו לשם, סיריוס," קול מלטף לוחש באוזנו באמצע התרגול בלחשים, "חבר נורא בשבילי, לא בשבילו. האל יודע שאין לי תלונות על מה שעשית לסנייפ. אבל היית צריך לחשוב על זה שגם אני קיים שם, ושגם לרצונות שלי יש משקל, ולא רק לצורך שלך בבידור. הייתי יכול להפוך לרוצח בגללך, ואתה מעז לומר לי שיש לך רגשות כלפיי?"

הקול של רמוס שקול לחלוטין ואת סיריוס זה מוציא מהדעת. "כן, אני מעז. אני לא נורמלי, רמ, אני מוזר. שכחת?"

"וגם אני לא הייתי חבר טוב," רמוס מתעלם מהתגובה של סיריוס, "גם אני עשיתי לך דבר נורא בלי להתחשב ברגשות שלך."

"אני מצטער, רמוס." סיריוס אומר בשקט.

ופתאום רמוס מנשק אותו.

באמצע כיתת הלחשים.

וג'יימס מריע.

אולי מותר לסיריוס לחלום. ואולי החלומות שלו יתגשמו, כי למרות שאין לו עבר, תמיד יש לו עתיד.