מחנה המסתורין

"לילך! קומי, את זוכרת שהיום הכיתה נוסעת למחנה!" "מאיה...? אה... כן, נכון... טוב, אני תכף באה..." עניתי בעייפות. אוי, שכחתי להציג את עצמי. אני לילך , בת 10, מגבעתיים. אני גרה בשכונת בורוכוב, די קרוב לנוער העובד, "קן בורוכוב". אני אוהבת מאוד מחנאות, טיולים, וכו', אבל כדי שאתחיל לרוץ במרץ צריך להעיר אותי קודם. וזו משימה קשה... אתמול ישנתי אצל חברתי, מאיה, כי היום יש מחנה והיא גרה ממש סמוך לקן, כך שגם אם אתעורר מאוחר אספיק להגיע. טוב, בואו נמשיך. קמתי מהמזרן (לא רצינו לפתוח את שקי השינה כדי לא למשוך זמן בבוקר), הוצאתי מיכנס שחור קצר וגופייה לבנה מהשקית הקטנה. הם היו מקופלים יפה, כמו בחנות. התלבשתי מהר, ירדתי למטה, צחצחתי שיניים, דחסתי מהר קורנפלקס עם חלב בקערה, נעלתי נעליים, ורצתי אל החדר מהר כדי לקחת את התיק. זה היה תיק כבד כך שלקחה לי חצי דקה לעבור את כל המדרגות מהקומה השנייה. מאיה חיכתה לי בחוץ, ותוך 30 שניות בערך כבר היינו בשער הקן. השעה הייתה 7:10 כך שנשארו לנו עוד חמש דקות. "מאיה, לילך, אני שמחה שהגעתן." אמרה המדריכה ליאת. היא לבשה חולצה כחולה, בצד היה כיס קטן ובמקום צווארון היה שרוך אדום קשור יפה בין שישה חריצים. מאחור היה כתוב "הנוער העובד והלומד, קן ראש-פינה". לעולם לא הבנתי מדוע יש לה שתי חולצות נוער, אחת של קן ראש-פינה ואחת של קן בורוכוב. היא הלכה לכמה דקות, ותומר (המדריך השני שלנו) החליף אותה. כעבור שתי דקות בערך חזרה ליאת עם מדריכה (לא של הנוער, אחת שמדריכה את הטיול), ובידה רם-קול. "טוב, אני אתחיל בהכרות קצרה, ונעבור לקריאת שמות." אמרה המדריכה בקול כזה, קצת מאיים אבל בולטת בו גם טיפת נחמדות. "אני רותי, ואני אדריך אתכם במהלך שבעת ימי הטיול. הייתי רוצה לספר קצת על עצמי, אבל אני רואה שאין לנו זמן. טוב, אני אתחיל בקריאת שמות... איפה הרשימה?" "כאן," ענתה לה ליאת. "הו, יופי. טוב, נתחיל. מאיה?" "פה!" "שיר?" "פה!" "דנה?" "פה!" "רוני?" "כאן!" "נועה?" "כאן!" "לילך?" "כאן!" קראתי, וחיכיתי בשקט שתסיים להקריא את השמות. "ו... תומר וליאת, כאן? כן... טוב, ברור שכאן... אז, בואו לאוטובוס." עלינו בזוגות לאוטובוס, אני הייתי עם מאיה, כמובן. את הנסיעה בילינו במשחקי איקס עיגול, מוזיקה, קיטורים, רכילויות, ו... כמה הקאות. הגענו למחנה, פרקנו ציוד, בנינו את האזור שלנו, והלכנו למסדר. בערב, בערך בשעה שש, נתנו לנו ללכת לטייל במחנה חופשי ולהתרגל למקום. אני תמיד מנצלת את ההזדמנות הזו לקצת שקט לעצמי, למרות שהייתי המחנה הזה כבר שלוש פעמים. "בשבע יתחיל להחשיך, אז כדאי שאחזור בשבע וחצי בערך." חשבתי לעצמי. לאחר חמש דקות כבר הספקתי להגיע לאזור החורשה. הלכתי לאורך הנהר היפה שהפריד בין שני הצדדים, והלכתי, והלכתי... ואז, ראיתי מן חור מוזר שכזה, חצוב לו כך בתוך הסלע שלידי. מתוך החור ראיתי אור, וכשהבטתי עמוק יותר ראיתי גם מדרגות. החור היה בערך בגודל של מטר על מטר, כך שיכולתי לזחול לתוכו. "מה לעשות? לתת לדחף החזק של הסקרנות להכניס אותי פנימה? או שאולי כדאי שאחזור למחנה ואספר לליאת? ואולי... אולי כדאי בעצם שאחזור למחנה כאילו שלא קרה כלום?" מלמלתי. הלכתי על האפשרות השלישית, לחזור למחנה כלא קרה כלום. אבל כשהתחלתי ללכת חזרה לא יכולתי עוד לשלוט בזה. הייתי חייבת לגלות מה קורה כאן. מיד חזרתי בריצה אל הסלע ההוא, לקחתי נשימה עמוקה וזחלתי לתוך החור הזוהר. מיד כשנכנסתי הרגשתי מוזר, כי פתאום שטח הפנים של החור התרחב מעט, ועוד קצת, ושוב, עד שיכולתי ממש לעמוד בו ועוד במרחק של שני סנטימטרים רבועים מעליי. ירדתי לאט לאט, למרות שרציתי להתחיל לרוץ מרוב התלהבות, אך מעדתי כ-5 פעמים מאז כניסתי לחור ונפלתי 3, כי המדרגות נשארו באותו הגודל שצפיתי מבחוץ. אך פתאום-ראו הפלא! המדרגות גדלו גם הן בלי שהרגשתי. השעה הייתי 18:30 כך שהייתה לי עוד שעה שלמה לבדוק את העיניין. לפתע ראיתי דלת קטנה, בגובה מטר כמעט, ניצבת ממני במרחק עשר מדרגות. ואז, התחלתי להתלבט, אם לצאת החוצה או להיכנס. אבל בדיוק כשהתחלתי לשקול את היתרונות והחסרונות, הפתח שממנו נכנסתי לחור נסגר. המערה כולה הייתה מוארת כך שיכולתי לראות גם את השטיח הקטן שהיה מוחבא ליד הדלת. הרמתי את הדלת ומצאתי שם מפתח. ידעתי שאין לי בררה, כי מתחת לסלע בתוך איזה חור שהוא בעצם מנהרה, סביר להניח שלא ישמעו אותי מבחוץ, ולכן לא היה טעם לקרוא לעזרה. וגם לא יכולתי לחכות בפנים, כי אף אחד לא היה בא להציל אותי מפני שלא יכל ליראות את החור. אז, הכנסתי את המפתח מבעד לדלת וקיוויתי לטוב. הדלת נפתחה בחריקה. המקום היה חשוך, ואפילו קצת מפחיד. "הלו?" שאלתי בשקט. "יש כאן מישהו?" שאלתי שוב, ניכר פחד בקולי. אין מענה. נכנסתי לחדר החשוך בתקווה למצוא בו מקור אור, או מישהו שיוכל לעזור לי בזה. כשהלכתי בחדר רגליי רעדו. ואז, פתאום, שמעתי קול: "שלום! ומי את בדיוק?" שאל אותי קול מצחיק וגבוה. "מי אתה?" שאלתי בפחד. "לא מי אני, אלא מי את?" שאל הקול שוב. "אני לילך, ובאתי מבחוץ. אני מניחה שאני די לחודה כאן..." נאנחתי, והמשכתי את המשפט: "אני צריכה לצאת החוצה, אל המחנה שלי ולחזור לחברותיי. אבל הפתח בו נכנסתי נסגר. ומי אתה?" "אני..." הוא רק החל לענות, וכבר נידלק אור בחדר. "אני הוא אורלוקוס, גמד היער. אני תמיד לרשותך." נדהמתי. גמד? אמיתי? ועוד במחנה שלנו? התחלתי להסתכל בחדר סביב סביב, וראיתי מכונה גדולה שנראתה כמכונת תפירה אך ממנה יצאו בדים אחרים, קסומים, ובתוכם היו קולות. לאחר מכן הסתכלתי באורקולוס, כדי שאוכל להאמין שזה אמיתי. הוא היה נמוך, עם זקן לבן ועבה, כובע צמר קטן ואדום לראשו, והוא לבש חולצה חומה עם כמה שפשופים ומכנסיים בגוונים של אדום וחום כהה. הוא עישן מקטרת גדולה וכהה ועל מכנסיו חגורה, ובה כמה שקים-כנראה מלאים באיזו אבקת קסם או כמה כישופים. לאחר שצבטתי את עצמי כבר עשר פעמים כדי להאמין, היד נהייתה אדומה אז הייתי חייבת להאמין לו. "מה הדבר הזה עושה?" שאלתי בסקרנות. "את מתכוונת למכונה?" "כן." "או, המכונה הזו מייצרת לחשי פיות." "וואו!" קראתי בקול. "אני יכולה לנסות אחד?" "תיראי, את לא פיה, או כל יצור קסום אחר, אז... מצטער." "או.קיי. אז אם אני לא יכולה, למה שלא תראה לי אתה אחד?" "אני לא יכול, כי... המלכה לא מרשה." "מלכה? איזה מלכה?" "המלכה," אמר, "היא הדבר הרע ביותר שקרה לנו. אנחנו העבדים שלה. אבל אלו, שהגיעו אחרי שהתחילה לימלוך, לא רשומים אצלה עדיין כאזרחים." "וזה רע?" שאלתי בפליאה. "רע? לא לא לא לא לא! זה טוב! זה מצוין, כי ככה אפשר להקים נגדה מרד." "אז איך זה שעדיין לא ניצחתם אותה? כאילו, אתם יכולים פשוט לשילוח הודעות בסתר ולגרום לעוד יצורים לעזור." "לא, לצערנו זה בלתי אפשרי. השומרים מקיפים את גבולות הממלכה ואי אפשר להכניס, להוציא או לשלוח חומרים. אפילו כלי נשק אין לנו, ולכן אנחנו כאן במרתף הסודי, מפתחים כישופים. המלכה יודעת שמשהו קורה במרתף הזה, אבל אנחנו מתחזים למדענים מיוחדים שמפתחים כוחות אופל חזקים יותר, כשבעצם אנחנו מפתחים כוחות שנשתמש בהם נגד המלכה עצמה." "אתה יודע מה?" "מה?" אני חושבת שאני רוצה לבוא איתך, לפגוש את המלכה, כדי לשחרר את..." "ילנימיגאוס," "כן, כדי לשחרר את ילנימיגאוס, ממלכתכם." "את בטוחה? כלומר, חבריך ודאי כבר מחפשים אותך עכשיו, ואני יכול לתת לך לחזור..." "לא, אני גיליתי אתכם, את סודכם, ולא אוכל לשמור אותו בסוד, כי אחרת הוא יפלט לו מפי. אין לי בררה אחרת, אני חייבת  לעזור לילנימיגאוס. באמת, אין לי בררה אחרת..."

		הפרק הבא