לא אמיתית

היום הזה זה פשוט סיוט,חשבתי בייאוש.הלוואי שהם היו יודעים מי אני באמת,לעזאזל!
אבל הייתי חייבת להמשיך בהצגה.
"וויזלי ו-וויזלי!למשרד שלי,ומיד!" שאגתי-עם המון שנאה על עצמי-על התאומים המנומשים שעושים כל כך הרבה רעש וצלצולים.כעת הם הלכו לתומם במסדרון,מתלחשים.
בעומק ליבי אהבתי אותם.
טוב,את אחד מהם.
את ג'ורג'.
איך הפנים שלו-שזהים כל כך לפניי אחיו,אך כל כך שונים מהם-גורמות לדמי לבעבע כמו שיקוי בקדרה רותחת,למחשבותיי לנדוד למקומות אחרים...
אבל,מה לעשות,שאני מעולם לא אוכל לזכות בליבו.
ואיך,בדיוק,כשאני עם הפנים הבצקתיות האלה וההתנהגות המגעילה כל כך והדוחה?!
"מה עשינו?" היתמם פרד.או ג'ורג'.טוב,אחד מהם.
"מה שמעתי מפי פליטיק?" אמרתי לו כשאני מאיימת עליו באצבע שמנה,קצרה ובצקתית,מסתכלת עליו מלמטה[הם כל כך גבוהים]באיום.אוי,כל כך לא רציתי לעשות את זה.
הרי מי אני בסך הכל?אני לא באמת המנהלת.הייתי אמרוה ללמוד עכשיו באותה שכב עם פרד וג'ורג'.
ג'ורג'...
"אהה,הפצצה פעלה?" שמח אחד מהם, "נפלא,פשוט נפלא,טוב...תודה על הבשורה,יש לנו עוד כמה עניינים לסדר." צהל השני,ושניהם חמקו לפני שהספקתי לתפוס אותם.
נאנחתי,ולפי החוק הייתי אמורה להוריד להם עכשיו כמה נקודות הגונות,אבל פשוט נאנחתי בשקט וחזרתי למשרדי המלא במלמלה,כמו שאמא שלי אוהבת.
פיכסה.לא סובלת את המלמלות האלה,והחתולים...איכס.איכס איכס איכס!
נכנסתי למשרד.הוצאתי את הבקבוקון הקטן מכיסי,והבטתי בנוזל הורוד בוהק שביעבע לו בנחת בתוך הבקבוקון השקוף.
"נו?"
קפצתי.כמובן,אמא הסתתרה בתוך הארגז,שכביכול הכיל את 'אוצרותיי הכמוסים ביותר'.
"מה נו?"שאלתי אותה בשנאה.
לא אהבתי את אמא שלי בכלל.אהבתי אותה כמו שאני אוהבת את התלמידים מסלית'רין.
"גילית?" פנייה הדוחים-שכל כך שנאתי,כל ימי חיי-הציצו מתוך ארגז העץ.
"לא גיליתי שום דבר," אמרתי לה בעצבים.פתחתי את העיתון בתנועה חדה שכמעט וקראה את הדף,ופשוט בהיתי בכתבה על תרומה שלוציוס מאלפוי תרם למען הקדוש מנגו.
גל של שנאה טהורה לא רציונלית עברה בי למשמע השם 'לוציוס מלאפוי'.
הבן שלו,דראקו מאלפוי.אוי,אלוהים.עם הבן שלו כל כך מושחת,אז הוא בטח לא פחות מופקר ממנו.
"מאמיל'ה," לקחה אמא את העיתון מבין ידיי-שהיו כעת גם ידייה.היא הביטה בי במבט אוהב,כביכול.ידעתי שהיא מתה להרוג אותי.פשוט מייחלת ליום הזה. "את פשוט חייבת הירתם למשימה הזאת ברצינות המרב-"
"אמא,עזבי אותי!אני לא רוצה לעשות את המשימה המטופשת שלך,לא רוצה לראות אותך!" שאגתי.
"אני לא רוצה לעשות את המשימה הדבילית הזאת,שמטמטמת לי את כל החיים-"
"הולי,חמודה-"
"אל תקראי לי חמודה!" צרחתי עלייה.זרקתי את הבקבוק עם הפולימיצי על הרצפה.הזכוכית נשברה והשיקוי התפשט על הרצפה,כמו תריסר נחשים ורודים בוהקים.
אמא הביטה בי בזעם מהול באימה. "הולי,את תשלמי על זה.אני רק רוצה שיהיה לך טוב.ותראי למה גרמה טיפשותך;עכשיו אף אחד לא יוכל למלא את המשימה."
"המשימה הדפוקה שלך יכולה לחכות," הפטרתי,והתיישבתי על הכיסא. "אני לא סובלת אותך,דולורס אמברידג'."
אמא שלי-אני עדיין לא מאמינה שהיא באמת האמא הביולוגית שלי-חייכה אליי חיוך מפחיד.
"הולי אמברידג'.את תמלאי את המשימה בין עם תרצי ובין עם לא.הבנת?"
"הבנתי..." התחלתי לבכות.
"את תשתי את הפולמיצי עם השיער שלי מחר בבוקר,ותלכי כרגיל ללמד ולכהן כמנהלת."
ואז החלטתי לעשות מעשה.
לא,אני לא אעשה את מה שהיא אומרת לי לעשות.
אני הולכת לשקר.
אני הולכת גם לדווח.להתלונן.
אני חייבת לדבר עם ג'ורג'.
"בסדר,מה שתרצי," ירקתי לעברה.היא הנהנה,ונכנסה אל הארגז.
כאשר הארגז נסגר,התחיל גופי לשנות את צורתו לצורתו המקורית.גבהתי,ידיי התארכו וכאילו רזו,השיער שלי הפך מאפור-חום עכברי לארוך,זהוב וחלק,ועיניי גדלו והתבהרו לירוק בוהק.
חזרתי לעצמי,זה כבר חצי שנה תמימה.
הבטתי במראה,מאושרת לחזור לצורה המקורית שלי,אבל-
טוק.טוק.טוק.
קפאתי.
מה יקרה כשימצאו נערה בת 17 בחדרה של המנהלת?
קיללתי את עצמי ששברתי את הבקבוקון עם הנוזל הורוד והמקולל.
לא ידעתי מה לעשות.
ועוד פעם.
טוק.טוק.טוק.
אבל הפעם התווספה לדפיקה, "פרופסור אמברידג'?את שם?"
הרגשתי פתאום כאילו כל עולמי חרב עליי.
מקגנוגל עמדה בחוץ.
מחשבה אמיצה הדהדה בראשי.
"כן,את יכולה להיכנס," אמרתי בקולי הרגיל.
כל כך שמחתי לשמוע אותו.
מקגנוגל נכנסה,ועל פנייה התפשטה הבעת הלם.
"מה-מי-?" היא גמגמה,בעודה מסתכלת עליי.חייכתי לעברה חיוך מתנצל.
הסוודר המזוויע והורוד עוד היה עליי.אוף,למה לא הורדתי אותו בהזדמנות הראשונה.
"אני הולי אמברידג',נעים להכיר," הושטתי יד למקגנוגל.היא פערה את עינייה ופיה.
"לא...לא ידעתי שיש לדולורס...שיש לה בת..."
חייכתי לעצמי כשחשבתי על האמא הזאת שלי,משקשקת מפחד ומכעס בלתי נשלט בארגז.
"תשמעי,גברתי הפרופסור,אני-אני חייבת לדבר איתך," אמרתי,והתחלתי לדבר בשצף קצף לפני שהיא פתחה את הפה.
"כבר חצי שנה שאני שותה שיקוי פולימיצי עם שערה של אימי המקורית,דולורס אמברידג'.עשיתי זאת-בניגוד לרצוני,כמובן- כי יש משימה שאני חייבת למלא.המשימה היא לסלק את דמבלדור מהשלטון בהוגוורטס,אך זו רק חלק מן המשימה.צריך לסלק את דמבלדור מהשלטון כי דולורס אמברידג' רוצה להיות המנהלת,כדי להשיג אוצר בלום החבוי בין כותלי הטירה."
מקגנוגל מצמצה.נתתי לה כיסא והיא התיישבה עליו.
אך אני לא ישבתי.המשכתי בסיפור.
"האוצר הוא אוצר שעובר במשפחה כבר מאות שנים.תליון עם אבני ספיר,מיניאטורי,ממש פצפון,על שרשרת זהב דקיקה.מובן שאמא שלי רצתה את האוצר הבלום הזה חזרה.אוצר שאין לו מחיר,ועם המחיר קיים,אז הוא גבוה מאוד.
"בקיץ שעבר-עם מה שקרה להארי פוטר,ידענו שכל הסיכויים הם לטובת משרד הקסמים;אף אחד לא יאמין לזקן משוגע ולנער בן 14.אז אמא שלי ניצלה את ההזדמנות,ושכנעה את פאדג' שיוכל לשים אותה בתור מורה להתגוננות מפני כוחות האופל.
"כמובן שהוא הסכים.הוא לא האמין לכל מילה שיצאה מהפה המזוקן של דמבלדור-אז הוא מינה את אמא שלי למורה בהוגוורטס.כשהגיעה,התחילה לערוך חיפושים בכל רחבי הטירה.ואז התגלה סוד,נבואה,מפי הפרופסור טרולני;רק אני יכולה למצוא את האוצר.
"אז אמא שלי שלחה לדמבלדור שהשנה אני לא אלמד בהוגוורטס בבית רייבנקלו,והפכתי במקומה להיות אמברידג',עם פולימיצי.סוף פסוק."
מקגנוגל הביטה בי במבט המום ונכלם.
"אז...אז את רוצה להגיד לי?..." מלמלה.
"כן,אמא שלי היא שקרנית מגעילה ודוחה שמסתתרת בארגז הזה,"  הצבעתי על הארגז.לפתע הארגז נפתח,ומתוכה בקעה דמותה המגעילה של אימי.
"הולי אמברידג',את תשלמי על זה.את תשלמי על היום שנולדת!"
ולפני שהספקתי לנשום,צרחה אמא שלי: "קרושיו!"
קרן אור שחורה פנתה אליי,ולפתע הרגשתי איך אני צונחת על הארץ,מקבלת עינויים מכל מקום...גופי התפתל...פי צרח...
"אקספליארמוס!"
זהו.העינוי נפסק.התרוממתי,רועדת,כשמקגנוגל,אמיצה כתמיד,לקחה את שרביטה של אמא שלי.
אמא שלי,שנראתה מכוערת מתמיד וגם מטורפת,הסתכלה עליי בעיניים פראיות.
"מה בסך הכל רציתי?" לחשה לחישה רמה ומאיימת. "את התיליון?התיליון שבשבילו אני חיה?בסך הכל את תיליון.זהו."
אני ומקגנוגל נעצנו בה מבט מתעב.
מקגנוגל ירתה לחש עם שרביטה,ולפתע אמא שלי התכסתה במיליון חבלים זוהרים,כמו נחשים מסוכנים וארסיים.
"מה קורה פה?"
כמעט נפלתי על הרצפה מרוב בהלה.
ג'ורג' עמד שם,לא היה לי כל ספק שזה הוא.הוא היבט במתרחש במבט המום,והביט עליי.כמו פינג-פונג.
"מה-רגע...את לא הולי מרייבנקלו?" זיהה אותי ג'ורג' בקלות.התנשמתי.
כל כך יפה.
"מה?אהה,כן..."
"את לא עזבת שנה שעברה?" הוא לחש.נראה שכואב לו.
מוזר.
"אממ,כן...אני אספר לך מה קורה פה אחרי שזה ייגמר והאמא הזאת תלך לאזקאבאן..."
עיניו של ג'ורג' התעגלו כמו שתי אוניות גדולות,יפות וחומות. "מה?היא אמא שלך?!"
"אממ,כן..."
"אני לא מאמין!"
"תרגע,ג'-"
"אלוהים אדירים!את כל כך לא כמוה!"
"אני יודעת..."
"העולם השתגע."
"מסכימה איתך,אבל-"
"הולי!" הוא קרא לפתע,אחרי כל המשפטים הדביליים שאמרנו.
"מ-מה?"
"הולי,אני...אני בהחלט צריך לדבר איתך." הוא אמר לי,כשמקגנוגל לקחה את אמא שלי,סגורה ומסוגרת בתוך המוני הנחשים הזוהרים שכלאו אותה.
חייכתי לעצמי בסיפוק.היא בטח הולכת עכשיו למשרד של דמבלדור,לשלוח לו מכתב.
ג'ורג' תפס לפתע את ידי.הלב שלי דפק במהירות קדחנית.
זה רק אני,ג'ורג',והקירות.
אאבל אז שמתי לב מה אני לובשת.
אלוהים אדירים.
"ג'ורג',אני רק הולכת להחליף את הסמרטוטים האלה,ואני כבר חוזרת," אמרתי לו,ורצתי לחדר השירותים הפצפון.
לאחר חמש דקות יצאתי,עם גלימת הוגוורטס המקורית עם סמל רייבנקלו.
"הולי,אני..." הוא נשם עמוק פעמיים.
"נו," דחקתי בו, "שפוך!"
"הולי,אני אוהב אותך."
דממה.
קפאתי.
"מ-מה?" גמגמתי,והרגשתי איך העור שעל פניי נעשה אדום וחם יותר ויותר. "על-על מה אתה-?"
אבל הוא תפס את פניי,ונישק אותי נשיקה סוחפת שבלבלה לי את כל המחשבות שהתרוצצו לי בראש.
"כל כך התגעגעתי כשלא היית פה,הולי." הוא אמר כשהתנתקנו.
"אתה...אתה רציני?"
"מכל הלב והנשמה."
והוא נישק אותי שוב,נשיקה סוחפת ומרגיעה אחרי כל מה שקרה היום.

		הפרק הבא