כבר אחרי חצות

כבר אחרי חצות.
היא תמיד הייתה נזכרת במשפט המפורסם הזה של הארי,שתמיד היה עוצר כשהם היו נסחפים עם האהבה ביניהם.
כל כך לא הוגן.
היא כל כך רצתה לגעת בו מקרוב,להיות איתו,באמת,כמו גוף אחד...
אבל המקום הרחוק ביותר שאליו נגיעו היה נשיקה,שמעולם לא הכילה את כמות האהבה שהיא חשה כלפיו.
"רק פעם אחת," היא תמיד הייתה מתחננת,אבל הארי היה אומר,עם אנחה קלה, "לילה טוב..."
נושק לה,מחבק אותה ונרדם.
כבר אחרי חצות.
טוב,זה מה שיש עכשיו,חשבה ג'יני במרירות.אחרי חצות.השמיים נעים בין אור לחושך,מתלבטים;מה יהיה עכשיו?אופל?טוהר?
הדשא עוד לא כוסה טל,היא הרגישה בזאת.האנשים עוד לא ישנו לגמרי.הם עוד היו ערים,איכשהו.החלומות היו עדיין הגיוניים.
הינשוף עוד לא השמיע את קולותיו.הפרחים עוד לא המשיכו את מסע גדילתם.
היא בעצמה אפילו לא הבינה למה הארי מסוגר ככה.לא נפתח.סגור ומסוגר כמו תיבה עם מנעול ובריח,בעוד המפתח...אולי בכלל אין מפתח?
כבר אחרי חצות.
הפעם באמת אפשר להבחין בסימני הטל.הינשוף כבר מזמן השמיע תרועותיו,ונביחות הכלבים שכחו.ג'יני הבחינה בפרח שנפתח מעט,וצחקקה קלות.
כמה יפהפה הטבע,עם מרגישים אותו ורואים אותו מקרוב.
איך היא תוכל לפתוח את התיבה שבליבו של הארי?את התיבה שרק היא ועוד נערה אחת הצליחו לפתוח;היא וצ'ו.
ג'יני הצליחה יותר מצ'ו,היא הייתה בטוחה בכך.צ'ו לא שרדה איתו שנה,וג'יני יחד עם הארי כבר כחמש שנים.
משונה.איך הזמן טס.
כבר אחרי חצות.
ג'יני קמה מכרית הדשא שמצאה לעצמה מתחת לעץ הדובדבן הגדול.הארי ממש שיגע אותה.
אלוהים אדירים,מה היא עושה.
למה הוא כל כך סגור,לעזאזל?!הפעם האחרונה שהוא נישק אותה נשיקה רצינית,הייתה לפני חצי שנה.
ג'יני,מרוב עצבנות וכעס על הארי התחילה לתלוש עשבים מאדמתם.כמה מרתיח.כמה מכעיס.
מה היא רוצה בסך הכל.
"למה הוא לא מסכים," נאנקה ג'יני בקול שקט. "למה הוא מייסר אותי כל כך?"
היא הרגישה שהיא חייבת,פשוט חייבת,לישון במיטה הנורמלית שלה,ולצאת מטירופה הזמני.
היא קמה.
"כבר אחרי חצות."
היא לא נבהלה,גם לא קפצה.היא ידעה שזה יקרה.היא הסתובבה להביט בו.
"למה לא אמרת לי שאני מייסר אותך?" הוא שאל בקול שקט.ג'יני ראתה דמעה מנצנצת על לחיו המגולחת.
ג'יני לא בכתה,לא חייכה,לא צחקה,ולא התייפחה.פני פוקר.רק השפילה מבטה.
"את יודעת שהדבר האחרון שאני רוצה זה לייסר אותך."
"אבל זה מה שאתה עושה," ירתה לעברו.היא העדיפה התקפה מאשר הגנה. "תמיד חשבת רק על עצמך.בשנים הראשונות שלנו-בשנה הראשונה שלנו-חגגנו כמו משוגעים.ועכשיו?" היא נאנחה,ודמעה התחילה לגלוש במורד לחיה, "עכשיו אין עם מי לדבר."
הארי עטף אותה בחיבוק חם.
"ג'יני."
אין קול ואין עונה.ג'יני רק הניחה את פנייה הרטובות על כתפו השרירית.
"ג'יני?"
נאדה.
"ג'יני,מה אני יכול לעשות למענך.אני מתחנן,אני הורגת אותי!"
"הלילה."
ונראה שהארי הסכים.
רק שג'יני לא תבכה.
שלא תתייסר.
שהטוהר יינצח,ולא האופל.

שיעמם לי,עשיתי ת'פיק הזה...^^