פיקצר/הנשר הפצוע

ילד קטן, אולי בן תשע, עמד בגשם חזק, מחכה להוריו אחרי בית הספר, ללא מיטרייה. הוא נרטב כולו. דמעה זולגת מעיניו. כול ההורים באים לאסוף את הילדים מבית הספר. רק הוא נשאר לבד. אין לו אף נייד משוכלל כמו של כול הילדים. הוא בודד. הוא מבקש מחברו שיאסוף אותו אבל הוא מתעלם ממנו והולך עם אימו. הילד מנסה ללכת ברגל, אבל לא זוכר את הכיוון של הבית. כולם הלכו. אפילו השומר. הוא לא הספיק לחשוב והוא כבר עמד לבד בלי אף אחד. הוא נכנס אל בית הספר, השער למזלו היה פתוח. הוא רואה שכולם לבד והטלפון של המכיזרה מצלצל, והוא עונה. זו אימו הייתה בטלפון. היא אמרה לו שאביו נמצא בבית החולים. ולכן יצתרך ללכת ברגל. הוא אמר שהוא אינו יודע את הדרך אבל היא כבר ניתקה. ברקים ורעמים התחילו לרדת בחוץ. היה קור איום בכול בית הספר. האורות נסגרו. הוא התיישב על הרצפה בודד. אימו שוב התקשרה. וזה כבר ביסר רעות.

"רון, אבא מת."

הילד הקטן שתק. הוא לא יכל להשיב לה. דמעות רבות זלגו מעינו. הוא זוכר ששאביו היה בא לאסוף אותו כול יום, היה משחק איתו, אבל הוא מת.

"רון? חמודי? חמודי?" אבל רון ניתק לה בפרצוף. הוא התחיל לבכות. הוא קפא. הוא הרגיש את אביו. אביו היה חכם. גאון. הלוואי והיה כמוהו. הוא הסתכל אל המסדרון. הוא יצא החוצה אל הגשמים. גשם עז ירד בכמויות רחבות. הילד שם לב לנשר פצוע מתחת לרגליו. הוא לא יכל להמריא. אלפי נשרים באו לתקוף אותו ולאכול את הגופה. הילד הגן עליו עד המוות. הוא בעט וחבט בכול כוחו, ולבסוף הם הלכו. הוא הסתכל על הנשר הפצוע וראה שיש לו חתך ברגלו. הוא מיהר אל בית הספר והשכיב אותו בשולחן של המרפאה. הוא לקח פלסטר רחב ושם אותו ברגלו הפצועה של הנשר. הנשר חייך חיוך קלוש. הוא ניסה להתייצב ולעמוד, אבל מעד וכמעט נפל אבל הילד תפס אותו. הוא לקח אותו בידו וחיבק את הנשר. הנשר הרגיש בילד הקפוא כקרח, המפוחד. הנשר הרים את ראשו אל הילד וחייך. הילד הופתע ושם אותו על שולחן המרפאה. הנשר חייך חיוך קלוש ומעד ונפל. הילד לא הבין. הוא הסתכל עליו ולקח אלפי מפיות מתיקו בשביל האוכל שאימו שמה לו כדי שינקה את פיו לאחר הארוחה, מה שהוא תמיד לא עושה, ושם אותם על גופו של הנשר כדי לחמם אותו כשמיכה. הנשר חייך אל הילד. אולי הנשר פצוע, אבל בקרוב יוכל להמריא.

"תודה." אמר הנשר והילד קפץ.

"על...מה?" אמר הילד.

"הצלת אותי ממוות על ידי הנשרים האויבים שלי. טיפלת בי ושמתה עליי שמיכה."

"זה המועט שיכולתי לעשות." אמר הילד. "אחרי שאבא שלי מת."

"מה קרה לאביך?" שאל הנשר.

"עזוב...תראה את הגשמים בחוץ." ניסה לשנות נושא הילד.

"אל תיקח את זה כול כך קשה." אמר הנשר.

"איך אתה יכול לומר משהו!?" אמר הילד. "אתה רק נפצעתה,לי אין אבא!"

"ואני, יתום לחלוטין." אמר הנשר. "אין לי לא אמא ולא אבא. האחים שלי רודפים אחריי. ראיתה בעצמך. הם ינסו שוב לאחר שתלך מכאן. אבל תודה על יום נוסף של חיים." אמר הנשר והוציא דמעה מעיניו.

"איך אתה יכול לדבר עיברית?" שאל הילד את הנשר.

"עיברית?" צחק הנשר. "אני לא מדבר עיברית, אלה שאתה מדבר נשרית. אתה מבין חיות, ילד. רק בדקתי."

"אבל מה אני יעשה?" אמר הילד.

"תשמע..אתה צריך להגיע לביתך. השאר אותי כאן..למוות."

"בחיים לא!" אמר הילד.

"יש לך הרבה טוב לב וחוכמה." אמר הנשר. "אתה גם אמיץ ושאפתן. כול התכונות הכי טובות שיש, האיזון מושלם. אולי קצת יותר חכם מכול השאר." חייך חיוך קלוש הנשר. "תודה על העזרה."

"אל תפחד בחיים." אמר הנשר.

"אני אגן עלייך כול חיי." אמר הילד. זו התקווה היחידה שנשארה לו. ואז אבא של הילד, אמא שלו קופצת מרוב אושר, רצו במסדרונות בית הספר לחפש את הילד. הם נכנסו אל המרפאה והאב הרים את הילד באוויר. אימו ציחקקה.

"עבדתם עליי?" אמר לאחר שהורידו אותו.

"לא." אמר האב.

"אז איך אתה חיי?" שאל הילד את אביו. אימו ענתה.

"הרופאים לא יודעים. הוא היה מת לגמריי והוא לפתע קם לחיים."

הילד הסתכל על הנשר והנשר קרץ ואמר לו:

"זה המיטב שיכולתי לעשות לאדם טוב-לב שכמותך."

"עזוב את הגופה של הנשר." אמרה לו אימו. "בוא נלך לחגוג!"

"לא." אמר הילד. "אני לוקח את הנשר יחד איתי." אמר הילד והרים את הנשר מהשמיכה שציפה לו. הנשר עדיין חי. אולי פצוע, אבל חי. הנשר שיקשק בכנפיו והילד הרים אותו גבוה בחיוך. לפתע, נפסק הגשם והברקים והחל להיות יום בהיר ויפה.

"אז אים כך.." אמרה לו אימו. "נטפל בנשר והוא יהיה חיית המחמד שלך. עכשיו, בוא נצא החוצה. נלך לפיקניק, עם הנשר שלך."