שיגרה

היה לי התקף.
לא, לא התקף אסתמה, התקף דיכאון.
אני לא יודעת עם יש דבר כזה, או עם זה מחלה, אבל עם הזמן פשוט התחלתי לקרוא לזה ככה.
כשאני אומרת התקף, למה אני מתכוונת?
אני מתכוונת לזה שרגע אחד אני יכולה להיות הכי מאושרת שבעולם, ורגע אחר כך אני בוכה.
היום בכיתי. פשוט ישבתי במסדרון ובכיתי.
ישבתי שם והמחשבות רצות לי בראש.
ואז אחד הילדים מהכיתה ניגש אלי.
אנחנו ידידים טובים. הוא בין האנשים היחידים שיכולים להצחיק אותי.
"כליל?" אני מבינה למה הוא היה מופתע. אני כמעט אף פעם לא בוכה בבית-ספר.
"מה קרה?" הוא התיישב לידי.
"כלום..." עניתי
"נו..." הוא אמר.
"כלום..."אמרתי שנית.
הוא הביט בי. הייתה לי הרגשה שהוא יודע שיש לי התקף, הוא היחיד שיודע את זה (הייתי עצבנית אליו בגלל שהוא חשב שאין לי בעיות בחיים. ואני נוטה לומר דברים בלתי רצויים כשאני עצבנית(.
"נו, מה קרה?" הוא שאל שוב.
"נמאס לי."
הוא הביט בי במבט שואל. "ממה?"
"מהכל, מהחיים." עניתי כשעוד דמעה זולגת לי על הלחי.
הוא נאנח, "כליל..."
"מה?"
"זאת רק תקופה כזאת, זה יעבור."
כי התקפים שלי עוברים אחרי זמן-מה.
"זה לא קשור," אמרתי, "אין לי כוח לחיים האלה יותר. זה לא מגיע לי"
"כליל..." הוא נאנח שוב.
אבל אז אחת הילדות הפרחות האלה, שאני כל כך, כל כך שונאת, הגיעה עם עוד חברה פרחה שלה (שאותה אני דווקא לא שונאת כל כך, למי שתהה) וקראה לו לבוא רגע.
אז הוא הלך.
המחשבות המשיכו לרוץ לי בראש.
הוצאתי את האולר שלי מהכיס, (כן, יש לי אולר בכיס) ופתחתי אותו. יש שם מספריים, פינצטה, מברג, ועוד כמה דברים בלתי מזוהים. אבל אני פתחתי את הסכין. הסכין אמנם לא ממש חד, אבל הוא יכול לעמוד בדרישות שלי.
קרבתי אותן לוריד שלי.
אבל אז הוא חזר והתיישב לידי שוב.
"וואו," הוא אמר כשראה את הסכין. "שחררי."
העפתי בו מבט. "על מה אתה מדבר?" שאלתי.
"די נו, תפסתי אותך על חם." הוא ענה. "תני לי את האולר."
"לא," מחיתי. הוא תפס לי את היד וניסה לקחת לי את האולר מהיד השניה.
בסופו של דבר הוא הצליח. "אוקי, מעכשיו אני לוקח לך את הדבר הזה עד מחר. זה ברור?" הזעפתי פנים רטובות מדמעות, "לא."
"לא נראה לי שיש לך ברירה" הוא אמר בנימת ניצחון.
_________________________________________________
"אולי תפסיקי להסתכל עליי ככה?" הוא שאל בהתרסה.
עברה כבר חצי שעה מאז שהוא לקח לי את האולר. בינתיים הספיקו להגיע כמה חברים ולשבת איתנו במסדרון.
רטנתי משהו.
"את רוצה את האולר?" הוא שאל אותי.
"כן!" השבתי.
"ואיך אני אמור לדעת שמחר אני לא אראה אותך עם פלסטר על הוריד? או לא אראה אותך בכלל?" הוא שאל. (ואני חייבת לציין שכשהוא אמר את זה, הוא היה כזה חמוד שרציתי לבכות שוב(
"אני מבטיחה," שיקרתי בעצב.
"אוקיי," הוא אמר והושיט לי את האולר היקר שלי.
הושטתי את היד לקחת אותו, אבל הוא הסיט אותה במהירות "אבל רגע," הוא אמר.
הבטתי בו בשאלה.
"תעשי ככה," הוא שם את ידו הימנית על הלב ואת יד שמאל החזיק באוויר. עשיתי כמוהו. "ועכשיו תחזרי אחריי," צחקקתי, מרגישה את שאריות ההתקף נעלמות. "אני, כליל" הוא אמר. חזרתי אחריו. "נשבעת שלא אנסה לפגוע בעצמי בשום צורה שהיא." חזרתי אחריו שוב.
__________________________________________________
אחרי בית-ספר הלכנו לבית של אחת החברות שלי, עם עוד כמה ילדים.
הזמן חלף. היינו שם עד חמש, ואז הוא היה צריך ללכת.
ולפני שהוא הלך, הוא אמר "תזכרי את מה שהבטחת לי" הוא הביט בי. החזרתי לו מבט כאוב.
"השטן לא מקיים הבטחות." (הוא קורא לי שטן. סיפור ארוך(
"כליל," הוא אמר. "אל תעשי את זה."


___________________________________________________________

תודות: תודה לבטא המאגניבה שלי kiktw  (ראית, אפילו את השם שלך כתבתי מאגניב D:) וזהו, האמת...

הערה: יש מצב שאני אמשיך, אבל מכיוון שמדובר בפאנפיק מאוד אישי, יכול הליות שיקח לי קצת זמן עד שיקרה לי משהו מעניין (או סוג-של) בנתיים, תגיבו, כי התגובות שלכם קובעות עם יהיה המשך ^^