רק עוד משקה אחד | פיקצר

זה היה יום יפה. או לפחות, כך אמרו החזאים. האגריד, מבולבל מתמיד בהשפעת הוויסקי אש המיוחד של טום הברמן, כבר לא זכר במפורט את מזג האוויר, אך נטה להטיל ספק בקביעתם של החזאים. חזאים, גם בעולם הקסום, לא היו אנשים שכדאי להסתמך עליהם.

האגריד – בהיותו האגריד – ביקר בסמטת דיאגון. פלאפי (כלב בעל שלושה ראשים, להזכירכם), כך טען האגריד בתוקף, זקוק בדחיפות לקולר חדש, וכזה ניתן למצוא אך ורק בחנות מיוחדת שבסמטת דיאגון. 

אבל משהו הציק להאגריד, משהו קטן אך חשוב, שקיפצץ לו בשולי התודעה ודרש תשומת לב בתובענות של ילד בן שלוש. משהו מאתמול...
האגריד התפלא שהוא זוכר שהיה אתמול בכלל. וויסקי אש היה הדבר היחיד שהכניס לפיו אתמול, והכמויות ששתה השפיעו עליו למרות גופו אדיר המימדים.
האגריד החליט – בהברקה בלתי אופיינית בעליל – ללכת לשאול את טום. טום... האגריד נאנח. נראה היה לו שטום היה האדם היחיד שעזר לו לשכוח ימים קשים. בעצם... האגריד חכך בדעתו, האלכוהול של טום עשה את זה.

וכך הוא הסתובב בפתאומיות, מפיל כמה זקנות זועמות ומשנה את כיוונו מחנות חפצי החיות אל פונדק "הקלחת הרותחת". 
האגריד הגיע אל הפונדק בצעדים גדולים, מדלג בקלילות מעל חבורות ילדים ועומד מול הדלת הגדולה. הוא דחף אותה בכוח והיא התנודדה בחוסר אונים, נתקלת בקיר האבן בכוח ומפיקה רעש מחריש אוזניים.

טום לא הרים את ראשו מהכוס אליה מזג משקה.

"היי האגריד." הוא בירך.

האגריד, שהתעלם גם הוא – אם כי בפחות אלגנטיות – מהרעש, התיישב בשולחן קטן קרוב אל הדלפק, וחיכה בסבלנות ראויה להערכה לטום.

"מה אפשר לעשות בשבילך?" שאל טום, מפנה את תשומת לבו אל האגריד.
"אמ..." האגריד גמגם, מתקשה לנסח במילים את המסר, "אני... אמ... אני באתי לפה, ת'יודע, כי אתמול... אממ... היה משהו שאני הייתי צריך לזכור פה, ת'יודע."

כל אדם נורמאלי, או כזה שלא הכיר את האגריד, היה מביט בו בבלבול ושואל "מה?" תמוה. אבל טום, מתברר, הכיר מעולה את מנהגיו ודיבורו של האגריד, והמבט המבין על פניו התפשט מהר יותר משמועה אצל בנות האפלפאף. וזה היה מהר.
החיוך הזוויתי בפיו של טום התעצם לרגע ואז הוסתר בקושי על ידי גיהוק שיכור. גם טום, מתברר, לא עמד בפיתויו של וויסקי אש.

"אתמול!" הכריז טום, מלטף את סנטרו המחודד במחווה של חשיבה מעושה, "אתמול... אה! אתמול!"

"טום!" הרעים קולו של האגריד, מזרז אותו להמשיך. טום נרעד לרגע ואז המשיך:

"טוב... באת אליי אתמול... והיית כל כך בודד, גלמוד וערירי... עד ש... הייתי חייב לעשות משהו, האגריד."

האגריד החוויר, מעלה בראשו אפשרות מסוימת שכללה אותו, את טום ומיטה בפונדק. זה רק נדמה להאגריד, או שטום ממש נהנה למתוח אותו? הוא פטר את הסברה הזאת במהירות כשטום נפנה להמשיך בדיבורו.

"אז אני קבעתי לך בליינד דייט."

אנחת הרווחה – שהייתה נראית להאגריד מאוד לא במקום בכל סיטואציה אחרת – העיפה את הכוס מידו הגרומה של טום וגרמה לה להתנפץ בקול חזק, מורחת שברי זכוכית ו- וויסקי על הקיר הכהה של הפונדק. טום, קפוא מעט, רק מלמל בשקט "זה יתווסף לך לחשבון." ולקח כוס אחרת למזוג אליה משקה.
האגריד התעשת והושיט יד עבה אל עבר שורת הבקבוקים שלפני טום, בוחר אחד שהריח ממנו היה החזק ביותר.

"אז..." הוא התנדנד מרגל לרגל, גורם לרצפה מתחתיו לחרוק מיושן, "מתי זה, הבליינד דייט הזה?"

"עכשיו." הקול של טום רעד מעט שהוא הושיט את ידו והחווה על שולחן ריק בצד, ליד קיר עץ במראה כפרי. האגריד התנודד לו אל עבר השולחן, מחזיק בבקבוק הוויסקי ושותה ממנו לפי קצב מוזיקלי של שיר קאנטרי ידוע.
האגריד התיישב על כיסא פשוט לצד השולחן, דוחק אך בקושי את גופו לתוך הרווח הצר להחריד שבין הכיסא לשולחן. קול רם נשמע שבקבוק הוויסקי אש נחת בגסות על השולחן, כמעט מתנפץ תחת האחיזה האיתנה של האגריד.
הוא נאנח, מביט בשעון באומללות. השעה הייתה מאוחרת דיה לדייט, אך לא מספיק מאוחרת בשביל שטום יעשה טובה ויסגור את הפונדק. הוא הרהר בדברים שעליו לעשות, בדברים שרצה לעשות ובדברים ששנא לעשות – ואת כולם לא יספיק לעשות היום, הודות לבליינד דייט המטופש הזה. הוא הרהר בפלאפי; הו, פלאפי! כלב קטן, מסכן וחסר קולר שכמותו.
המחשבות התרוצצו במוחו במהירות בלתי אופיינית בעליל, גורמות לו לנטוש את קצב הקאנטרי וללגום באקראיות מוחלטת.

עד... עד שידיים גרומות כיסו את עיניו הגדולות של האגריד, מסתירות באופן חלקי בלבד את ראייתו, מנסות להפתיע, להתרפק ברומנטיות ולכעוס בו זמנית. וזה הרבה יותר מדי בשביל זוג ידיים.

"האגריד..." הקול של בעל הידיים הגרומות רעד, "זה אני... זה תמיד הייתי אני! אתמול סוף סוף הצלחתי לספר לך... והיום, והיום –" הנימה הפכה כעוסה, "גילתי שהיית יותר מדי שיכור מכדי להבחין. אז... אז..."

"אז המצאת את כל סיפור הבליינד דייט," האגריד הרים בעדינות את הידיים המכסות על עיניו והסתובב להביט בדובר. הוא נראה בלתי כעוס במידה שהפתיע אפילו אותו. "ת'יודע? אני חושב שהבנתי את זה, עמוק בלב."

"הבנת את מה?"

"שאני ואתה... ת'יודע , טום."

וזה היה הקיו של קהל השתיינים להוציא את הממחטות ולדמוע מרגש.