בלתי נמחקת...

הטלפון הסלולרי שנח על שולחן הכתיבה שלי צלצל בחוזקה.

העורך של העיתון שבו אני עובדת התקשר. שוב. ויש לי הרגשה שגם מהשיחה הזאת אני לא עומדת לצאת במצב רוח טוב במיוחד.

"הלו?" מלמלתי אל תוך המכשיר בחשש.

"סופי רוברטס!" הקול של העורך נשמע כועס. "זאת הכתבה החמישית החודש שאני בשום אופן לא מפרסם! זה לא מעניין אף אחד שמין מסויים של עצים באפריקה-"

"אסיה," תיקנתי אוטומטית.

"אז אירופה! זה לא באמת משנה! העיקר שזה לא מעניין אף אחד!"

"אסיה!" קראתי.

"מה?" שאל העורך בטון כועס.

"לא חשוב..." מלמלתי.

"תראי סופי," אמר העורך בטון שקט. "אם את לא מוציאה לי סקופ ענק עד החמישי לספטמבר את מפוטרת!"

"אבל-" הטלפון נותק.

יופי. ממש יופי לי.

הבטתי בלוח שנה. היום השלושים ואחד באוגוסט. יש לי רק עוד שישה ימים עד החמישי לספטמבר. הפלאפון צלצל שנית.

"נו מה עכשיו?!" קראתי בכעס. על צג הטלפון הופיע השם של אמא שלי. עכשיו אני אפילו יותר מאושרת. הדבר האחרון שיש לי כוח אליו עכשיו זה שיחה עם אמא שלי.

"הלו?"

"סופי?" קולה של אימי בקע מהמכשיר. "סידרתי לך בליינד דייט עם-"

"הבן של השכנה, או הבן של המרצה, או הבן של חברה נורא טובה שלך, או כל מישהו אחר שהגיל שלו מעל תשעים ושבע," אמרתי לפני שאמא שלי תספיק להשלים את המשפט הקבוע.

"לא..." אמרה אימי בטון זועף. "זה דווקא הבן של המוכרת בסופר..."

"אמא!" קראתי. "אני לא יוצאת עם אף אחד!"

"סופיה-ג'יין-רוברטס!" קולה של אימי על בשתי אוקטבות (אם לא יותר). "את רוצה לסיים את חייך בתור רווקה זקנה? תלמדי מאחותך אמה! היא נשואה יש לה ילד מקסים והיא מביאה המון נחת! למה את לא לומדת ממנה?"

"כי טוב לי ככה," השבתי. "ואין לי כוח לשיחות האלה אמא אני אסתדר לבד! תודה, ושלום!"

ניתקתי את המכשיר. תוך כמה שניות הוא צלצל  מחדש. שהתא הקולי יענה.

פתחתי את המחשב וניסיתי אלסוף חומר לכתבה.

"אוך, על מי אני עובדת?" אמרתי כעבור כמה דקות וכיביתי את המחשב.

מחר אני אבקש ממערכת העיתון ללכת לאיזה אסון מקומי ולעשות על זה כתבה.

"אריק?" ניגשתי אל מנהל העיתון.

אריק הביט בי במבט: הזמן הזה כל כך יורד לך מהמשכורת. השתדלתי להתעלם מזה.

"תהיתי אם אני יכולה ללכת לאיזה איזור שהיה בו אסון, מסיבת עיתונאים או משהו לעשות על זה כתבה?"

אריק נאנח. "תראי סופי, אני לא חושב שאת מתאימה כל כך לתפקיד."

"בבקשה!" התחננתי. "תן לי הזדמנות!"

"את יודעת מה?" אמר אריק. "לכי על זה. היתה תאונת דרכים קרוב לתחנת הרכבת קינג קורס. סעי לשם."

"תודה!" קראתי בהקלה ומיהרתי לחניון.

תחנת הרכבת הייתה מלאה אנשים. בקרבת מקום ראיתי התקהלות של אנשים, ניידות משטרה ואמבולנסים. אבל זה לא מה שלכד את עיני.

חבורת ילדים, כולם ג'ינג'ים, עברה לידי. מה שהפתיע אותי לא היה צבע שערם, אלא מה שהם אמרו.

מוגלגים. הצלחתי לקלוט את המילה הזאת כמה פעמים במהלך השיחה. מה זה בכלל אומר?

"היי תזהר!" קראתי כשאחד הג'ינג'ים רץ לעבר המחסום.

אבל לא הייתה לי סיבה לדאגה. הוא פשוט נעלם.

שנייה, הוא נעלם! אמאל'ה! לא סליחה, אבאל'ה! (מעולם לא הסתדרתי עם אמא שלי...)

"סליחה?" ילד שחרחר ניגש אל האישה הג'ינג'ית שליוותה את הילדים.

הוא שאל אותה איך לעלות על הרציף, והיא הדריכה אותו לרוץ דרך הקיר.

כן, בטח! הילד המסכן עומד להתנגש בקיר.

פי נפער לרווחה כאשר הילד עבר בקלילות דרך המחסום.

אוקיי, אני מסתלקת מכאן!

רגע, תפסתי את עצמי. רצית להשיג סקופ לא? רוצי לשם!

קדימה סופי! עודדתי את עצמי. רצתי לעבר המחסום בעיניים עצומות.

רציף תשע ושלושה רבעים, קראתי את השלט שהשתלשל מהתיקרה.

חתיכת שם מקורי. בהתחשב בעובדה שזה לא קיים.

סופי תתעוררי! צבטתי את עצמי. זה החלום הכי מפגר שהיה לך אי פעם!

תגובות?

		הפרק הבא