משמרת הלילה

שם: משמרת הלילה.

פאנדום: הארי פוטר.

תקופה: קונדסאים.

שיפ: לילי/ ג'יימס, לילי/ סנייפ, רמוס/ OFC.

ז'אנר: הומור.

תקציר: קשה להיות חבר במשמרת הלילה של סמטת דיאגון. עם זאת, למות כחבר במשמרת הלילה זו פעולה קלה להפליא.

בעוד צבא אוכלי המוות של וולדמורט מתחזק, האופל שולט ברחובות סמטת דיאגון. רק משמרת הלילה יכולה להגן על האזרחים התמימים מכוחות האופל והפשע, אך קצת קשה להתרכז בעבודה כשאתה ממשיך לפגוע בחפים מפשע, עליך להתמודד עם אוכלי מוות ערמומיים ועם חברי משמר רופפים בדעתם, וכשהחברה שלך לשעבר יוצאת עם האויב הכי גדול שלך.

דרוג: PG13.

הערות: מלבד העובדה שהפנאפיק הזה הוא AU (הקונדסאים בני 23 בפאנפיק הזה שמתרחש לפני כל הקטע עם הארי ו-וולדמורט)- בכל לשון של בקשה, אל תיקחו שום דבר שכתוב כאן ברצינות. קריאה מהנה.

פרק 1-

משמרת הלילה

ג'יימס יצא מדירתו והחליק- טופף במורד מדרגות האבן החלקלקות של הבניין. בתחתית נתקל בשכנה החייכנית מקומה שתיים, שנשאה את סל הקניות הנצחי שלה וכבשה את כובע הקש האפור שלה גם בלילה, בתוספת מעיל אפור ונעליים מצוידות בפרחי פלסטיק וורודים.

ג'יימס הקפיד לחייך בחזרה ולהיראות רגוע, כאילו תמיד החליק במורד המדרגות לשם ההנאה.

גברת קיל צבטה את לחיו בחיבה. ג'יימס התאמץ להמשיך לחייך, למרות שאחיזתה הייתה חזקה משל פושעים רבים איתם נאבק בסמטאות בכל לילה.

"אתה בחור חמוד, ג'יימסי," היא דיברה אליו בטון שהיה מעליב תינוק בן שלוש. ג'יימס היה בן עשרים ושלוש. "שומר על הרחובות כל לילה. אנחנו צריכים עוד הרבה בחורים צעירים וטובים כמוך וכמו החברים הקטנים שלך..."

ג'יימס השמיע קול אישור מבעד ללסתו המתוחה יתר על המידה, ולא ציין שכמעט אף אחד במשמר לא היה "בחור צעיר וטוב" או "חבר קטן". לפחות לא במובן המקובל. למעשה, ג'יימס, שלמד להיות הילאי במשך שלוש שנים, היה מהחברים המהימנים יותר במשמרת; כמעט כל שאר חברי משמרת הלילה היו קוסמים, מכשפות או יצורי פלא מפוקפקים שנפלטו מהמערכת ושובצו במשמרת הלילה בעיקר על מנת שלא יהפכו לפושעים בעצמם.

"שמור על עצמך, חמוד," אמרה גברת קיל ונכנסה לבית. ברגע שהיה בטוח שהיא נמצאת מחוץ לטווח עין, הוא שפשף את לחיו המגולחת והחל לעשות את דרכו ברחובות רצופי השלוליות לכיוון בית המשמר, ידיו בכיסי מעיל המשמר שלו. הירח חייך אליו חיוך מרושע משהו מתוך השמיים השחורים, הלחים, שמעל הבניינים. ג'יימס העדיף להתמקד בו ולא באלה ששלחו לו הקבצנים מהסמטאות הצדדיות שבצידי הדרך.

סמטת דיאגון ביום הייתה מקום תיירותי- מקום נחמד מאד. בלילה היא הייתה נחמדה מידי- האנשים המרושעים ביותר היו האנשים החייכנים ביותר. ג'יימס למד לזהות זאת לאחר שנתיים של שירות במשמרת הלילה.

גשם החל לטפטף וג'יימס פתח בריצה קלה כשהבחין באורות בית המשמר, מחליט שעליו להתחמם קצת לפני המרדפים הרבים שצופן בחובו הלילה. בכניסה נתקל ברמוס, שעמד, עטוף במעיל המשמר הכחול- כהה, בתוך צללי המשקוף.

"מה נשמע, ירחוני?" אמר ג'יימס.

"שלומי טוב, ג'יימס," אמר רמוס, "אני מקווה שהיה לך יום טוב."

"אה, ירחוני, תמיד אופטימי יותר מידי," אמר ג'יימס, לא מבין את נימוסו של רמוס גם לאחר חברות של שנים. "מה אתה עושה כאן בחוץ?"

"נושם אוויר צח."

"בסמטת דיאגון?"

"לפחות האוויר כאן מתחלף מפעם לפעם."

"יש משהו בדבריך. נתראה בפנים."

רמוס יכול היה להפוך למשהו גדול- עובד במשרד הקסמים, מרפא או אפילו פרופסור בהוגוורטס, אבל משמרת הלילה הייתה היחידה שהסכימה לקבל לשורותיה אנשי זאב (ודברים גרועים יותר). למעשה, ג'יימס סבר בעודו נכנס אל בית המשמר המחומם מגופם של עשרות אנשים, משמרת הלילה הייתה המקום היחיד בו רמוס יכול היה לבטא את כישרונותיו הייחודיים כאדם זאב. החזקת כלב ציד פשוט הייתה יקרה מידי.

לבית המשמר היה תמיד ניחוח ייחודי של עשן סיגריות מחניק בתוספת זיעה ו-וויסקי אש, וקמצוץ חמקמק של סופגניות. ג'יימס נשם את הריח לעומק ריאותיו והבחין מייד שריח הסופגניות חזק מתמיד. הוא חייך בערמומיות והחל מייד במסע החיפוש, נחוש לנצח את נוקס אחת ולתמיד.

כורע על ידיו ורגליו, הוא החל להזדחל בין הרגליים עטויות המגפיים בעקבות הריח, מחליק על מגני הברכיים וכפפות המגן. לרגע חשב שראה את קצה אוזנו העטלפית של נוקס גמדון הבית מאחורי אחד משולחנות הכתיבה, אך כשהאיץ את זחילתו בהתלהבות, כמו תינוק נואש בבית נקי מידי, נתקל במגף ענקית ומוצקה כאבן.

נהמה נשמעה מעליו וג'יימס הרים את ראשו, מחייך את החיוך המתנצל התמים ביותר שלו. "הי, דנטוס. סליחה, חבר..."

דנטוס הטרול נהם, חושף סידרת שיניים צהובות, מחודדות בצורה מסוכנת, והמשיך בדרכו.

ג'יימס עקב אחרי הריח עוד זמן מה. הוא היה משוכנע שהריח מתגבר כשהתקרב אל ארונית המסמכים המוזנחת מחוסר- שימוש שבקצה החדר, אך לפתע פניו מצאו את עצמן פנים מול פנים עם מפשעה מוכרת באופן מצער.

"פיטר כבד חיפש שם. זאת הייתה הטעיה- מלוכדת עכברים נסגרה לו על האף." ג'יימס הרים את מבטו ומצא את סיריוס מחייך אליו מלמעלה. ג'יימס מיהר לקום על רגליו.

"שוב?"

"כן. נוקס הוא גמדון בית מחוכם למדי."

"כן, ופיטר הוא... ובכן, לא."

"לא, פיטר הוא לא גמדון בית."

"הוא גם לא חכם במיוחד."

באותו הרגע דלת משרדו של ראש המשמר נפתחה, דוחסת עננת עשן סיגריות סמיכה בחזרה אל תוך החדר ומוסיפה נפח עשן משלה. מתוך העשן עלה קול נקישה, ואלסטור מודי יצא מתוך הענן בצליעה על רגל העץ שלו, אוחז מגילה מגולגלת. אלסטור מודי היה גבר מבוגר, זועף, בעל יותר צלקות מעור פנים ומקטרת נצחית משתרבבת מחוץ לשפתיו.

שלושים החברים של משמרת הלילה התיישבו על כיסאות מסביב לחדר, מוכנים לשמוע את סדר המשמרות. ג'יימס וסיריוס התיישבו על שני כיסאות עץ ופיטר הצטרף אליהם, משפשף את אפו האדום מידי פעם.

עד מהרה גם רמוס תפס את מקומו, נוגס בסופגנייה עשירה בציפוי שוקולד.

ג'יימס ופיטר רכנו לכיוונו בתאווה, עיניהם עוקבות אחר תנועות הסופגנייה.

"איפה מצאת את זה?" שאל ג'יימס, בקושי מוצא את קולו.

"נוקס כיבד אותי," אמר רמוס בפה מלא ובלע.

פיטר ניסה להגיד משהו, אך פיו היה מלא בכל כך הרבה ריר שאף אחד לא הבין אותו.

"למה לי הוא אף פעם לא נותן?" ילל ג'יימס.

"אולי כי ביום שהוא הצטרף למשמר אתה וסיריוס תליתם אותו באוזניים מעל גשר הדרקון בתירוץ שזה מבחן קבלה?"

סיריוס פלט נבחת צחוק כלבית. "אה, כן, אילו ימים..."

"שקט!" נבח מודי מקדמת החדר והפטפוטים דעכו לאיטם. "אמרתי, לסתום פיות!"

כולם השתתקו באחת.

מודי פרש את המגילה שבידו ללא גינונים מיותרים (בינתיים). "סמית' ונאגנוק, הלילה אתם תפטרלו בסמטת חד הקרן ובסמטאות העז וזנב הסוס. בשעה שתיים אני רוצה שתעברו לרובע הגרביל." נאגנוק, שהיה הגובלין הראשון במשמרת הלילה, ואחד משונה במיוחד, הניח בצד את רצועת העור שבקצה לולאה לאות נכונות למשימה. נאגנוק הלך עם הרצועה הזו לכל מקום, כאילו הוא מוליך כלב דמיוני, והדבר רמז על הסיבה בגללה לא התקבל לגרינגוטס. "דנטוס ושפם- חתול, אתם תחליפו אותם אז עד עלות השחר. לפני אתם תבלו את הלילה בסמטת מרלין וסמטת ישבן הפר-"

"מ'בקש לערער, אדוני," אמר שפם- חתול, שהיה קוסם רזה וחלקלק למראה בלי שום חתימת שפם. "אף 'חד כבר לא אוהב ת'משמר בסמטת ישבן הפר מאז שהנגיסט מעך ת'גולגולת של האיש התמים אאו והחביא תו' בפח זבל-"

הנגיסט הטרול נהם במחאה. "לא ניסיתי להחביא אותו בפח, בפעם המיליון!" הוא צעק, נעלב.

"חצי מהדיירים בסמטה התעוררו מהרעש וראו אותך עושה את זה!" אמרה קראמילה סנגונה בקנאה. היא הייתה ערפדית שישבה בפינת החדר, מעוקמת כמו קשית שנלעסה וקומטה, שיערה השחור מסתיר את פניה וכולה מדיפה ניחוח וורדים ועפר שיכול היה לעורר את המתים (דבר שבאמת עשה מידי פעם).

"אני לא ניסיתי להחביא אותו!" התעקש הנגיסט, על סף דמעות. "באמת שלא! רק שמרתי על ניקיון הסמטה! אדוני, בבקשה תגיד להם שמחלקת הניקיון איימה עלינו שלא תנקה יותר שארי עצמות-!"

"אז כן אכלת אותו!" קרא בוב. איש לא היה בטוח מאיפה בא, מה היה שם משפחתו או אפילו בן כמה היה (הוא הגדיר את עצמו כבן "בערך 31" מהיום בו הצטרף למשמר), אך כל פיסת עור בגופו ובראשו המגולח הייתה מכוסה קעקועים מוזרים ועל צווארו ענד שרשרת וודו משונה עם עצמות של אצבעות אנושיות. הוא לעולם לא שתה, עישן או אכל ביחד עם חבריו למשמר. ג'יימס תמיד תהה מה היה הסיפור שלו.

דממה השתררה. לרגע כולם בהו בבוב, שחייך מן חיוך רעב ומוזר. ואז הם בהו בהנגיסט. ואז כולם התחילו לדבר ביחד.

"לסתום פיות!" שאג מודי, רוקע ברגל העץ שלו על הרצפה החבוטה של בית המשמר. הקול בקושי עלה על שאון ההאשמות והתלונות. שפם- חתול והנגיסט, שעד אותה העת הטיחו אחד בשני קללות וגידופים, עכשיו התנפלו זה על זה בתאוות רצח.

מודי הוציא את שרביטו (את אחד מהם) ושלח פרץ גיצים שהתפוצץ בין שפם- חתול להנגיסט. ההמולה נרגעה ומודי צלע אל המתקוטטים במבט זעוף. הם מיהרו לחזור למקומותיהם בהסתייגות.

"תסתכלו איך אתם מתנהגים, חבורת פרחחים!" שאג מפקד המשמרת על החדר. אפילו הגדול והקשוח ביותר ניקה את ציפורניו במבוכה. "אתם חברים בפלוגת אליטה של לשכת ההילאים!"

ג'יימס פלט נחרת צחוק.

מודי תקע בו מבט קלטני. "משהו מצחיק אותך, פוטר?!"

ג'יימס הנד בראשו, משפיל אותו על מנת להסתיר את גיחוכו.

שריריו של מודי התרפו פתאום והוא בהה בעננות העשן שמעל החדר במבט נוצץ, מזוגג. אנחה קולקטיבית, דוממת, של 'הינה- זה- בא- שוב' הדהדה בחדר, וחברי משמרת הלילה התכוננו לשמוע את נאומו הרגשני החדש של מודי. מאז שהושעה מלשכת ההילאים אחרי שניסה להתנקש בחייו של הילאי בו חשד שריגל בשביל הלורד וולדמורט, ההילאי הזקן ניצל כל הזדמנות לנסות לשכנע את חברי משמרת הלילה, ובעיקר את עצמו, שזה היה לטובה ושהוא לא צריך את לשכת ההילאים בכל מקרה.

"בימים בהם כוחות האופל מתחזקים והפשע שולט ברחובות, אזרחי סמטת דיאגון הישרים יכולים לסמוך רק על גוף אחד שישמור על רחובותיהם נקיים מטינופת- והגוף הזה הוא משמרת הלילה. אנחנו, ידידיי, האנשים היחידים כאן שמוכנים להתלכלך... מה, בלק?"

סיריוס הוריד את ידו. "אדוני, היינו מלוכלכים לפני שהגענו לכאן."

"כן, אדוני, בגלל זה אנחנו יושבים כאן בלילה, בגשם, במקום במשרד הקסמים החמים והיבש." ג'יימס הרהר. "וביום."

פתאום מודי עמד מולם, מכוון את שרביטו היישר אל מצחו של ג'יימס.

"אל תעצבן אותי, פוטר," הוא נהם, מבט מטורף בעניו. "משמרת הלילה היא היחידה המובילה בלשכת ההילאים. מרלין יודע איך לא- יוצלח כמוך הגיע לכאן..."

ג'יימס ידע בדיוק איך- יותר מידי התחצפויות, כמה מאסרים של חפים מפשע ודייט עם הבת של ראש לשכת ההילאים.

מודי העביר את שרביטו אל מצחו של סיריוס. סיריוס פזל אליו בזהירות.

"לחכמולוגים שכמוכם," סינן מודי, "מגיעה המשמרת הראשונה בסמטת נוקטרון הצפונית."

שאר חברי המשמר מיהרו להעמיד פנים שהם לא מכירים אותם.

"תדאגו שאני לא אשמע אתכם משמיצים שוב את משמרת הלילה, זה ברור?" נהם מודי.

"טוב," אמר ג'יימס לסיריוס בשפל קול, "לפחות זו רק המשמרת הראשונה."

מודי חייך חיוך מצולק שקיבל כמתנת יום- הולדת מהשטן בכבודו ובעצמו. "ואת המשמרת השנייה שלכם תבלו בנוקטרון הדרומית."

		הפרק הבא