נקודת מבט.

שנה ראשונה:
עמדתי בתור לחבוש את מצנפת המיון. ממש כמו כולם הבטן שלי פרפרה ורקדה ושילבתי את ידי בחוזקה. השמות רפרפו : "מון...מורגן..מיינד..." וסוף-סוף : "נייט אליסון." רצתי את השרפרף ומשכתי אותה על ראשי. קול קטן בקע ממנה ולחש לי :
"נו, נו... נייט, מה? אחותך כיכבה פה לפני כמה שנים. ובכן, מה אני רואה פה? אומץ. הרבה הרבה אומץ... אך גם נחישות ושאיפה... או איזה צמאון.. לידע, לכוח . יפה יפה... טוב, אז את הולכת-" אצבעותי לפתו בחוזקה את השרפרף "לסלית'רין!"
חיוך עלה על שפתי, ורצתי מהר לשולחן להצטרף לאניטה בארג', כשכל שותפי לבית מלווים אותי במחיאות כפיים סוערות.

שנה שניה:
חודש דצמבר חלף, אניטה ואני יצאנו סחוטות משיעור שינוי צורה.
"לא הבנתי." מלמלתי לה "כל כמה זמן ניתן לשנות אותם?"
"אין לי מושג..." ענתה לי אניטה בעייפות, "עזבי אותך. נחשוב על זה בערב."
אך לא עזבתי. באחורת ערב התפוצצתי. "אוף!" קראתי בתסכול "אני חייבת לדעת את זה!"
"בסדר... בסדר..." ענתה אניטה "בואי, נלך לחדר המועדון ונכין את השיעורים הדביליים האלה. אני לא מבינה מה את כל-כך בלחץ..."
יצאנו מהאולם הגדול, והתחלנו ללכת לכוון המרתפים. לפתע נעצרתי, נועצת את מבטי בתלמיד השנה השלישית שחלף מולנו.
"היי!" אמרתי מהר לאניטה "זה ניקולס הוטר, הוא הכי חכם מהשנה השלישית!"
"נו , אז?" שאלה אניטה.
"אז-" עניתי לה "הוא בטוח יוכל להסביר לי את מה שלמדנו בשינוי צורה." ספקתי ידיים בשמחה.
"את, את הולכת לשאול אותו?" שאלה אניטה בחוסר אמון . "אבל... זה הוטר, נכון?מרייבנקלו? הוא בוצדם!"
"נו, אז?" חזרתי על דבריה. "זה שהוריו מוגלגים זה לא אומר שאסור לי להעזר בו בשיעורי בית."
"אבל - "פתחה אניטה, אך לא סיימה. אני כבר רצתי קדימה צועקת : "היי! הוטר!".
הוא הסתובב ונעץ בי מבט :"כן?"
"אתה גאון, נכון?" אמרתי לו "אני צריכה עזרה, לא הבנתי את מה שלמדנו בשיעור שינוי צורה, היום."
"את.. את מסלית'רין, נכון?" שאל הוטר בהפתעה.
"כן." עניתי, "למה?"
"סתם..." הוא משך בכתפיו "בואי, אני אעזור לך."

שנה שלישית:
רוג'ר לוינט טפח לי על הכתף.
"אליסון?" הוא אמר "עוד מעט אנחנו מאחרים לשיקויים. קדימה."
אזרתי במהירות את חפצי והנפתי את תיקי. ירדנו למרתפים, ושם היו כבר הגריפינדורים. רוב חברי הפטירו לעברם מבטי בוז, אך אני דווקא חייכתי.
בדיוק עמדתי לשאול את אניטה אם יש לה משהו לאכול כשלפתע מישהי קראה.
"מה אתה דוחף?!" הבטתי וראיתי את וינסטון בילדר צוחק כמו ילד מגודל בעוד לורה היירט מגריפינדור מועדת. היירט הזדקפה ושלפה את שרביטה. נהייתה דממה במרתפים. לא הבנתי את וינסטון - כולם ידעו שאם פוגעים בהיירט מגריפינדור לא יוצאים מזה בחיים. אז מה-
באותו רגע נפתחה הדלת ופרופסור סנייפ עמד בה. מבטו נח על היירט ששרביטה היה שלוף ומכוון אל פניו העגולים של בילדר.
"מה זה אמור להיות, היירט?" הוא שאל בחיוך עקמומי "לא שולפים שרביטים בין השיעורים. עשר נקודות מגריפינדור."
הגריפינדורים פתחו את פיהם במחאה, אך סנייפ השתיק אותם במבט. התעצבנתי - הייתי בטוחה שאם בילדר היה עם שרביט שלוף, סנייפ בקושי היה מזהיר אותו. הרמתי את ידי, "פרופסור?"
"עוד רגע נכנס לכיתה נייט, ותוכלי לומר מה שתרצי."
"אבל פרופסור." התעקשתי "לורה, לא עשתה דבר. בילדר התרגה בה ללא סיבה והיא פשוט רצתה להתגונן. זה לא הוגן-"
"לא נראה לי שאת זו שתקבעי מה יעשה ולא יעשה בשיעור שלי נייט." ענה פרופסור סניפ במבט מלחיץ "עכשיו הכנסו לכיתה, ללא מילה נוספת. ונייט" הוא הוסיף "בגלל שכל-כל התיימרת להגן על היירט, את תשבי לידה במשך כל השיעור."
נראה שפרופסור סנייפ חשב שזה עלבון מיוחד, אך זה לא הפריע לי. הנחתי את דברי לצידה של לורה. היא חייכה אלי חיוך קלוש ומנומש. "זה היה ממש יפה מצידך."
"זה כלום. זה פשוט היה מגעיל." אמרתי. שמתי לב שכל הבנות מגריפינדור החליפו מבטים המומים, וחייכתי לעצמי.

שנה רביעית:
חודש אפריל הגיע, תחילת האביב. אניטה ואני ישבנו במדשאות כשעל ברכנו חיבורים לשיעור טיפול בחיות פלא.
"אוף!" אמרתי בכעס וזרקתי את עט הנוצה שלי על גליון הקלף. "תראי איזה יופי של מזג אויר. כל מה שאני רוצה עכשיו זה את המטאטא שלי, ומה אני עושה? שעורי בית!"
"טוב... זה הגיוני." אמרה לי אניטה, מיישירה אלי את עיני הזהב שלה, "אנחנו בבית הספר העלוב הזה."
"למה עלוב?" שאלתי.
"אוך... תראי את זה." גלגלה אניטה את עיניה. "אני יכולה לספור לך עכשיו שבעה בוצדמים בחצר. זה למה זה עלוב."
נכנסנו לויכוח הישן "אני לא מבינה, מה הקטע עם הבוצדמים! הם בני אדם בדיוק כמונו, והם גם קוסמים - מילא מוגלגים. בסדר. אבל קוסם או מכשפה ילידי מוגלגים? מה הבעיה איתם?!"
"את פשוט לא תביני את זה." אמרה אניטה ביאוש. "טוב. סיימתי! את באה?"
"תלכי." אמרתי לה, "נפגש בתורת הצמחים." אניטה עלתה חזרה לטירה ואני המשכתי לנעוץ מבטי באגם. ואז, כאילו על פי פקודה, התרוממתי, זרקתי את הגליונות ואת עטי הנוצה וקסות הדיו על הרצפה ורצתי לאגם. עצרתי על שפתו והתיישבתי על הדשא הרטוב, משחילה את אצבעי למים.
לפתע נשמע קול מאחורי. "את יודעת, אם תכניסי את כל היד, תרגישי את הדגים."
הרמתי את מבטי והיישרתי מבט אל דניאל מקלין, תלמיד שנה רביעית מגריפינדור שלא יצא לי לדבר איתו הרבה. רק כמה מילים חטופות בשיעורי שיקוים.
חייכתי. "איזה גודל הם?" שאלתי .
"הם לא יאכלו אותך." צחק דניאל והתיישב לצידי. הוא הכניס את כל ידו למים וראיתי איך לפתע אלפי דגיגונים קטנים באים ומתחילים לנסות לאכול אותה.
חייכתי שוב. "כואב?" שאלתי לבסוף.
דניאל גלגל את עיניו. "פשוט תכניסי."
הכנסתי את ידי והרשתי כאילו אלפי מכונות מסאז' קטנות באות ומדגדגות אותי. פרצתי בצחוק היסטרי - כיף ופחד ביחד - ומשכתי אותה החוצה.
"ממה את מפחדת?" שאל דניאל והשפריץ עלי קצת מים.
"כלום. כלום!" צעקתי שכהוא השפריץ עלי עוד.
"איך זה שאין לך שיעורי בית?" שאלתי אותו לבסוף.
"אה... יש לי." הוא אמר "אבל סיימתי עבודה אחת ועכשיו אפשר להשתחרר קצת."
"אני מסכימה איתך." אמרתי לו.
הוא חייך והביט לאופק. מצאתי את עצמי בוהה בפניו. שערו היה שטני כהה ועיניו היו דבש בהיר. היו לו נמשים ספורים על הפנים ושיניו היו לבנות מאוד.
"טוב." הוא אמר לבסוף "כדאי שתחזי. החברים שלך לא יאהבו שדיברנו."
"מה?" שאלתי בהפתעה. "למה?"
"אבא שלי מוגל." הוא אמר בחיוך.
"אוי! זה הדבר האחרון שמפריע לי." נתתי לו מכה בכתף "ולמי אכפת מה החברים שלי חושבים?" אך בכל זאת, אספתי את דברי וחזרנו חזרה לכיתה.
נפרדתי מדניאל לפני המדשאות.
"ביי. נפגש בשיקויים מחר." הוא חייך חיוך אחרון ונעלם. אניטה בדיוק באה לקראתי.
"איפה היית?" היא שאלה. "ותסדרי את השיער שלך. את מבולגנת."
אספתי את שיערי הבהיר חזרה לזנב סוס גבוה ונכנסנו לחממות. עיניי הירוקות נצצו, וזה היה השיעור הראשון שממש לא הקשבתי לפרופסור ספראוט והייתי עסוקה בלבהות בחלון החממה.

שנה חמישית:
ההווה. ואני מניחה שגם אותו תמצאו לא פחות מעניין.

טוב, זה הכל לפרק ראשון.
יצא דיי ארוך, לא?
כמה תגובות והמשכתי ^^
נטע3>

		הפרק הבא