עיניים אוהבות, עיניים כואבות

טוב, אז אחרי ביטוא של מאיה - הפרק השני מוכן לפרסום!

אני ממליצה בחום למי שמעוניין לקרוא את הפיק בקביעות להירשם לעידכונים, כך יותר קל לעקוב.

ובלי עיקובים נוספים... D:

~*~

עכשיו, כשאני כבר בוגרת מספיק בשביל רישיון, אני לא צריכה שהוריי יסיעו אותי לתחנה. אבל הם מתעקשים לבוא בטענה שאין להם כוונה לפספס את הפעם האחרונה שאני עולה על הרכבת הזאת, ובאנחה קלה - ובתקווה שאף אחד לא ישמע אותה - אני מסכימה.
גם פטוניה באה למרות שהיא מתנגדת, אבל אבא ואמא מכריחים אותה. אנחנו יושבות אחת ליד השנייה בשתיקה במכונית, ואף אחת לא מפיה את השקט הנעים-מותח-כואב הזה, כי כבר לא נותר מה להגיד.
"תחשבי עלינו כל יום," אמא מפצירה בי ונושקת קלות למצחי. 
"ואל תשכחי לכתוב," אבא מוסיף ופורע את שיערי למרות שהוא יודע שאני שונאת את זה. אני מחבקת אותם לשלום, ואז בהיסוס, חובקת גם את פטוניה. היא לא מחזירה חיבוק אבל היא לא דוחפת אותי מעליה. אני מקבלת את זה בתור סימן טוב.
"אני אתגעגע אליכם..." אני אומרת ומנופפת לשלום. אמא מוחה דמעה ואני רואה מרחוק את אבא חובק אותה ברכות ולוחש לה מילים שקטות שרק היא יכולה לשמוע. 
"ואני התגעגעתי אלייך." אני יותר מרגישה מאשר שומעת את הלחישה של ג'יימס באוזני. אני מסתובבת לכיוונו ונתקלת באפו, ככל הנראה גורמת לו שעשוע מכל העניין – כי הגיחוך התמידי שלו נראה על פניו. 
"ג'יימס, כמה נעים לראות אותך!" אני אומרת בקול הקר ביותר שאני מצליחה לגייס. ג'יימס נד בראשו, ממלמל משהו שכנראה לא נועד לאוזניי ואז הוא לוקח את ידי ונושק לה.
אני נרתעת מהמגע ותופסת מעט מרחק, ואז אני מחפשת תירוץ כלשהו שאוכל להימלט איתו. "אני צריכה ללכת לקרון המדריכים." אני נזכרת לבסוף ומודה לזיכרוני שהחליט לשוב אליי.
"גם אני, למעשה," הוא אומר, חיוכו המגחך גדל כאשר הוא רואה את ההפתעה על פניי. "הייתי צריך לנחש שלא ידעת. בכל מקרה, אוואנס, אני המדריך הראשי השנה. יחד איתך." ג'יימס מדגיש ומפנה את הדרך.
"לא יכול להיות!" אני פוערת את פי ומביטה בו באי אמון. "אתה עובד עליי, נכון?"
ג'יימס מניח את ידו על ליבו ומדמה את עצמו לפצוע. "אאוץ'," הוא אומר בקול שמנסה להיות כאוב ופגוע – אבל השעשוע ניכר היטב בקולו. אני מגלגלת את עיניי ועוקפת אותו, מתקדמת לעבר קרון המדריכים. בתוך כמה שניות ג'יימס כבר ניצב לצידי, והוא אפילו מצליח להשיג אותי ולפתוח עבורי את הדלת. הוא מחייך אליי, קורן, ואז נכנס אחריי כדי לגלות את התא ריק.
"אולי פספסנו," הוא מציע בקול רגוע וניצב מולי פעם נוספת. 
"לא יכול להיות שפספסנו, אנחנו אלה שמעבירים את המידע!" אני עונה בכעס ואז ממלמלת לעצמי, "איך יכול להיות שהם לא כאן? הם יודעים שהם צריכים להיות כאן בדיוק ב - " ובנקודה זו קולי מתגבר " - רגע, פוטר. אל תגיד לי שאתה סידרת את זה." אני מסתכלת עליו, ורואה איך העיניים שלו צוחקות לי בפרצוף.
"אתה כזה מפונק ואגואיסט ודביל ו - " אני עוצרת, מנסה לחשוב על עוד מילה שתוכל לתאר אותו.
"ו...?" ג'יימס משיב ומושיט את ידו כדי להסיט קבוצת שיער אל מאחורי אוזני. אני משפילה את מבטי ומסתובבת, כי אני לא רוצה להסתכל עליו כשאני אומרת את זה. המבטים שלו תמיד יכולים לשנות את דעתי ואני לא יכולה לתת לזה לקרות עכשיו.
"ג'יימס, לא." אני אומרת כפקודה ופותחת את דלת התא. ג'יימס כורך את זרועותיו סביב למותניי ומקרב אותי אליו, שפתיו נושקות ברכות לצווארי.
רק... רק עכשיו. אני לא חייבת לעצור אותו תמיד... 
כן, את כן!
אני מנסה להשתחרר מאחיזתו אך כנראה שהוא לא רוצה שאשתחרר כעת כי אני לא מצליחה. "תן לי ללכת, פוטר." אני לוחשת בקול קשה. ג'יימס מסובב אותי אליו כך שאאלץ להביט בו, ואז הוא נד בראשו.
"לילי, ברגע שתודי ברגשות שלך נוכל כולנו להתקדם הלאה," ג'יימס לוחש גם הוא, גב ידו מלטפת את לחיי. אני מכווצת את ידיי לאגרופים ואז מביטה לו עמוק-עמוק בעיניים, כי זאת הדרך היחידה שבה אני יודעת שיבין.
"אני לא מרגישה אלייך כלום חוץ משנאה. אני לא אוהבת אותך, לא אהבתי, ונחש מה - גם לא אוהב. ברגע שאתה תבין את זה, נוכל כולנו להתקדם הלאה."

"אם את לא מרגישה אליי כלום, למה נישקת בחזרה? בכל אחת מהפעמים. אם את לא מרגישה אליי כלום, למה את תמיד נדרכת כשאני לידך ולמה, לעזאזל, למה את לא מוכנה להודות בזה כבר?" הוא שואל, הבעת פניו משתנה להבעה כעוסה. הוא משחרר אותי מאחיזתו ולוקח צעד אחד אחורה. העיניים שלו מסתכלות עליי במבט כזה שאני לא יכולה לעמוד בו יותר, ואני מסיטה את מבטי כדי שלא אצטרך להתמודד איתו.
"טוב לראות אותך שוב." הוא אומר בקול חלש שלפתע נשמע אפילו עייף. 
אני יוצאת מהקרון כשהדבר היחיד שדובק בזיכרוני הוא המבט הזה. מבט של כאב ושל אהבה מהולים ביחד עד שלא ניתן להבחין באחד מבלי האחר. אני תוהה אם אני צריכה לחזור ולהתנצל, אבל אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון. אמרתי את האמת, וזאת לא אשמתי שהוא לא מוכן להבין זאת.

"לילי, הנה את! אני מחפשת אותך כבר מאז שעליתי לרכבת," מרי אומרת ומסמנת לי להיכנס לתא. אני סוגרת את הדלת מאחוריי וצונחת על המושב שמולה.
"מה הפעם?" היא שואלת, מבינה שמשהו קרה לפי הבעת פניי. אני משעינה את מצחי כנגד החלון, התשובה משתמעת מעצמה.
"פוטר,"
מרי מתמתחת במושבה ופולטת אנחה יודעת. 
"מה עוד חדש?" אני משיבה.

הפרק הקודם