מחנה הדו קרב

"בוני היקרה,
מה שלומך? אני משתגעת פה. הוגוורטס מוציא אותי מדעתי, אני צריכה חופש.
אני לא יכולה לחכות לחופש הגדול. אבל לצערי הרב קרה מקרה ונענשתי, ולכן הקיץ הולך להיות מבאס. אני יוצאת למחנה הדו-קרב, לאן שכל החנפנים האלה הולכים. גם טום פארקר הולך... יש קשר טוב בין המשפחות שלכם לא? (אני אישית לא סובלת אותו...)
אני אוכל לראות אותך רק בחודש השני של החופש. מקווה שלא התבאסת יותר מדי.
לפעמים אני מרגישה שהוגוורטס זה המקום הכי טוב בעולם ולפעמים אני מרגישה כאילו אף אחד לא באמת רואה אותי כאן, כמו שאני. כולם רואים רק את הצד המצחיק והכייפי שלי, החיוכים והאנרגיות הטובות.
אבל אם יום אחד אני לא אחייך ולא יהיה לי מצב רוח, או שאני אהיה עצבנית, לא יהיה אף אחד שירים אותי. שיעזור. ואני לא אבקש עזרה, ואני לא אבכה בקול כדי שישימו לב שאני קיימת.
קשה לי המרחק מהבית, קשה לי שאני רחוקה מרופי* (שלפעמים הוא היחיד שיכול לעזור לי כשאני במצב רוח רע), קשה לי שאין לי אותך כאן איתי וקשה לי שאני לבד.
אתמול יצאנו להוגסמיד, והיה ממש כייף.  אבל היה קטע אחד שנשברתי בו. אני לא ממש בטוחה למה...
פשוט ברחתי מפונדק שלושת המטאטאים והתחלתי לבכות כמו ילדה קטנה שמתגעגעת הביתה. אבל הגעגוע לא היה מכוון רק לבית.
הוא היה מכוון  לתקופה שלא הרגשתי כל כך לבד.
אני חושבת שהתפרקתי בגלל העומס הרגשי הזה, לתמוך ולתמוך באפריל ובשוני רגשית ולאט לאט לא לעמוד בעומס.
להידחק,אבל לא לפינה. להידחק בלי אוויר לנשימה- בדיוק באמצע של כל הבלגן.
הרגשתי חסרת שיווי משקל, בלי אף אחד שיתמוך בי.
אני כועסת על כולם, ועל עצמי שהייתי תמימה מספיק בשביל להיתלות על עץ כה חלש, חסר שורשים. העץ הזה הוא כמובן החברים שלי פה.
ואין להם מושג. מכלום. אין להם מושג מה אני מרגישה.
אני יודעת עליהם הכל והם לא יודעים עלי כלום. לא נראה לי שמעניין אותם בכלל...
הם גם לא ידעו. אני לא מעוניינת שהם ידעו. הם לא מספיק רגישים בשביל זה.
אבל אני לא יודעת איך להסביר את זה, לפעמים אני ממש נהנית פה.
הקווידיץ', הקסמים, הכל... זה מדהים.
לפעמים מוקפת אנשים... לפעמים לגמרי לבד.
וכשאני באמת צריכה אנשים לצידי- אני מוצאת את עצמי לגמרי לבד, כותבת לך מכתב.
כי היחידה שאני מסוגלת לספר לה בכנות מה אני מרגישה, זו את. ואת רחוקה.
ועכשיו אני ממשיכה להתנדנד... אבל בלי שום יכולת לברוח לצדדים, להתחבא.
כי אני מחזיקה על הכתפיים שלי עוד כמה אנשים. ולאט לאט הגב שלי נחלש.

אני אוהבת אותך בוני, מאז שעזבת אני מעריכה עד כמה היית מדהימה.

דרך אגב, תמסרי ד"ש לג'ייק, אני כבר לא יכולה לחכות להכיר אותו! הוא חמוד? תשלחי לי תמונה שלכם יחד(:
וונדי. "

וונדי ניגבה את דמעתה והכניסה למעטפה את התמונה שהיא כל כך אהבה.
התמונה שלה ושל בוני צוחקות צחוק גדול, רכובות על רופי- הסוס של וונדי.
וונדי הסתכלה על עצמה שם.
התמונה צולמה לפני חצי שנה, לפני שהיא הסתפרה.
שיערה היה ארוך וגלי, וצבעו זהה בדיוק לצבעו החום הכהה של רופי. וונדי הצטערה שגזרה אותו.
שיערה הבהיר של בוני בלט בשמש ונראה בלונדיני מתמיד.
שתיהן לבשו גלישה אדומה, הגלימה שבוני עיצבה בעצמה- וחייכו חיוך גדול.
בוני נראתה לחוצה ואחזה בגופה של וונדי בחוזקה. היא פחדה ליפול מהסוס.
וונדי נזכרה איך היא לימדה אותה לרכב על רופי, ובסוף היום בוני הצליחה. היא הייתה כל כך גאה בעצמה, וונדי צחקה עליה.

שוני נכנס לחדרה.
"היי, יורדים לארוחת ערב, את באה?" שאל.
"אני צריכה קודם לעבור בינשופיה, אתה מוזמן להצטרף" אמרה וונדי בחצי חיוך.
"כן!" אמר שוני בהתלהבות.
הם יצאו מבית גריפינדור והלכו יחד. שוני הרגיש מוזר.
"את באמת שברת את החלון וונדי?" שאל בדאגה.
"כן... אפריל ממש הוציאה אותי מדעתי בריב האחרון" מלמלה וונדי.
שוני צחק.
"למי המכתב?"
"לבוני" אמרה וונדי בחיוך רחב.
"בוני! מגניב. מה איתה באמת?" שאל שוני בהתלהבות המעצבנת שלו.
"חיה לה, חיים שלווים ושקטים בבולגריה. היא תחזור מהמשלחת רק בשנה השביעית. יש לה חבר חדש ו..."
"באמת? מגניב! איך קוראים לו? הוא נחמד?"
"שוני אתה מעצבן אותי."
"למה? עשיתי משהו? אני מצטער לא התכוונת..."
"פשוט תשתוק" אמרה וונדי בעצבים.
שוני היה חסר טאקט ולא ידע מתי לשתוק.
וונדי הייתה רגישה בעניין. לאהבה הראשונה שלה קראו ג'ייק.
וזה הסתיים רע.
רע מאוד...

-

טום ישב בחדר המועדון והכין שיעורים.
כשסיים החל לספור את הימים עד ליציאה למחנה הדו-קרב.
הוא חיכה לזה כל השנה. סוף סוף הוא יהיה מדריך!
אין כמו מחנה הדו קרב... חשב בהנאה.
מחנה קיץ לתלמידים מצטיינים, שבו לומדים את כל אומנויות המלחמה והדו-קרב.
אין ספק שזו חוויה מהנה, ובנוסף זה מקנה גם נקודות בונוס בציון הבגרות בהתגוננות מפני כוחות האופל!
"טום, אתה בא לינשופיה? אני צריך לשלוח משהו לסבתא." אמר ריק.
"בסדר בסדר" אמר טום, מעוצבן.
הוא בעצמו לא הבין מדוע הוא עצבני.

-

"אני ממש רעב, את חושבת שיש פודינג" אמר שוני.
"אז בוא נרד למטה שוני" אמרה וונדי בחוסר סבלנות.

"פאף!" .

כל תוכן תיקו של טום נשפך מההתנגשות עם וונדי.

"את לא מסתכלת לאן את הולכת?!" אמר בגסות רוח שלא הייתה אופיינית לו כלל.

"סליחה! מצטערת! אתה צריך עזרה?" התנצלה וונדי והשתדלה להגיב באיפוק ובנימוס.

"לא תודה" מלמל, בלי להסתכל בכלל אל מי הוא מדבר.

שוני גרר את וונדי המופתעת מטה, לארוחת הערב.
וונדי נעלבה מהיחס העוין שהוא הפגין כלפיה.
למה רק אלי הוא מתנהג בכזו גסות רוח?!

-

תגובוווווות(:  אשמח אם תדרגו! אוהבת אתכם קראתי כל תגובה וזה באמת חימם לי את הלב!(:
אני חייבת לספר לכם, שאת המכתב הזה אני כתבתי בעצמי לפני כמה ימים לחברה שלי שגרה רחוק, והוא מבוסס על רגשות אמיתיים שאני מרגישה.

הפרק הקודם