הלהקה

"הרמיוני! הרמיוני! קלטי מה מצאתי!"

קראה ג'יני בעודה נחלצת מעננת האבק שהתלוותה אליה במסעה למעמקי ארונה.
הרמיוני ישבה על מיטתה הצבעונית של ג'יני וצפתה בתוכנית אירוח אמריקאית בטלוויזיה לפניה.
היא לא התלהבה במיוחד מהצהרתה הנרגשת של ג'יני, אך ההתרגשות דבקה בה בכל זאת כאשר היא אכן "קלטה" את ממצאה של ג'יני.
"אני לא מאמינה! קדימה- לבשי אותו! הא...איך הצלחנו לגרום לזה להיראות מגניב בזמנו?!"
"אנחנו לא- רק משום מה חשבנו שכן!"
"אוף, את שלי נאלצתי למסור לאיזו קשישה אחת כי הסיכויים שרון יגלה אותו היו גבוהים מדי..."
"זה כל כך מטופש- אני לא מאמינה שאף פעם לא סיפרנו להם..."
"את לא זוכרת? זה היה חלק מ"המגניבות" של כל העניין!"
"את גורמת לנו להישמע פתטיות!"
"זו לא רק אני שמהווה את האשליה הזו, הלא כך?"
השתיים צחקו בעודן בוחנות בנוסטלגיה את מעיל העור המקושט.
"היי!" נשמע קולו של הארי מחדר הכניסה.
"חומד אנחנו בחד השנה." יידעה אותו ג'יני.
הארי נכנס לחדר אפוף הזיכרונות והאבק לאחר מספר רגעים בעודו אומר להרמיוני: "הרמיוני, אילולא סמכתי עלייך המשפט שג'יני אמרה כרגע היה נשמע לי די חשוד."
"הארי, בוא תראה- נהגתי להיראות לגמרי לוהטת בדבר הזה!" וכהוכחה לדבריה לבשה ג'יני את מעילה עתיק היומין.
"זה מה שהיא אומרת..." סיננה לעברו הרמיוני בקול חזק מדי. הארי הסתכל על אשתו בבלבול מלווה בשעשוע, "אני לא זוכר שאי פעם לבשת אותו."
"כאילו שאתה זוכר כל בגד ובגד שלי."
"אני בטוח שדבר כזה הייתי זוכר."
הרמיוני צחקה. "זה כל כך טיפשי, ג'יני- אין ממה להתבייש! זה היה כל כך קצר וכל כך ממזמן..."
הארי הרים גבה, "אני מקווה שהסיפור מאחורי המעיל ה-....זה, הוא אינו סיפור פלילי, כי במקרה הזה עצם העובדה שזה "היה קצר" לא ממש ישנה..."
הרמיוני גלגלה את עיניה וזרקה בקלילות את הכרית מאחוריה על הארי.
ג'יני ניגשה אל הארי בחיוך, "טוב, אל תצחק אבל...כשאני והרמיוני היינו בנות 20 מצאנו לעצמנו תחביב משותף... ושתי בנות, קיילי ורונדה, מצאו אותנו ואת התחביב שלנו."
הרמיוני נאנחה בגיחוך, "את מערפלת את זה הרבה יותר ממה שדרוש."
"אני לא בטוח בזה," משך הארי בכתפיו והתיישב לצידה של הרמיוני על המיטה. "אם זה סיפור מלוכלך אני לא ממש רוצה לשמוע על הפרטים...אלא אם כן היא תשמיט לגמרי אותך מהסיפור, ואז אני בטוח שלא תהיה לי שום בעיה...בלי להעליב הרמיוני." הרמיוני זרקה עליו את הכרית השנייה.
"בקיצוור," המשיכה ג'יני, "רונדה ניגנה בגיטרת בס וקיילי בתופים, ולאחר מכן הצטרפה אמירל שניגנה בחצוצרה, ו..אתה יודע, למדתי פה ושם על גיטרה חשמלית ולהרמיוני פשוט יש קול כל כך גבוה..."
"וואו, וואו! רגע!" קטע אותה הארי בחיוך, "את אומרת לי ש-" ג'יני זינקה על ההזדמנות להשלים את משפטו-
"קראנו לעצמנו "מכשפות", הרעיון היה שלי ושל הרמיוני כמובן, שאר הבנות היו מוגלגיות לחלוטין, ובהתחלה הופענו רק בברים! וזה כולל בר מצוות כמובן...אבל יום אחד, משום מקום, הגיע הבחור הזה...עם ההזדמנות הזו..."
"והדבר הבא שראינו היה אותנו על מסכי אם.טי.וי." סיכמה הרמיוני.
"מה?! הפכתן למפורסמות בעולם המוגלגים ולי לא היה מושג עד היום?!...ובנוגע לרון- עד מחר?!" הארי התפלא, ובלי ספק התרשם.
"טוב," משכה ג'יני בכתפיה, "אתה ורון מעולם לא ממש נכנסתם לתחום המוגלגי הזה..."

לפני כמה שנים טובות
"מה אנחנו עושים פה בכלל?!"
"רון! הפסק להתבכיין כבר! לידיעתך זה נחשב לבר הכי שווה בעיר!" 
"זה הבר הכי מעפן שהייתי בו אי פעם..."
הרמיוני נאנחה בייאוש, "נסה להיכנס לנעליים הנורמליות והלא-גדולות-בצורה-מפחידה של האנשים האלו!" היא החוותה בידה על האנשים ברחבת הריקודים מאחוריהם.
רון הסתכל עליה בשאלה, "למה לי?"
"הרמיוני!" דרכה ג'יני על רגלה של חברתה.
"אאוץ'!ג'יני- מה לעזא-"
-"הרמיוני! את לא...מזהה את השיר?!"
הרמיוני נאנקה בזיהויה וחיכתה בחוסר סבלנות לתגובת הבנים.
הארי הקשיב וקימט את מצחו-"הקול הזה נשמע לי די מוכר..."
רון הקשיב קצרות אף הוא ואמר לו-"אולי אתה מכיר את הזמרת. האמת-לא שרה משהו. טוב בכל אופן זה לעולם לא ישתווה למוסיקה חיה, מוסיקה אמיתית בבר של אנשים כמונו."
"הרמיוני, מה הקטע שלך?" שאל הארי את האישה אשר ישבה לצידו ורשפה אש מעיניה לעבר חברה הג'ינג'י.

"כך או כך," כיבתה הרמיוני את הפלאשבאק, "הפרסום לא נמשך לזמן רב, אני וג'יני התחלנו לדאוג שעם צמיחת הפרסום זהותנו כמכשפות אמיתיות תתגלה."
"ולכן שינינו את כל הפרצופים בקליפ, ושינינו את הזכרונות של כל חברות הלהקה, ושל המנהל שלנו. סיפור הצלחה קטן ועצוב." ג'יני נאנחה.
"היינו נוהגות להתלבש במעילים האלה עם המון אביזרים למסגרת והרבה אייליינר שחור." נזכרה הרמיוני בגיחוך מתגעגע.
"ניסינו להחזיר את האייטיז בשיק גותי," הצטרפה אליה ג'יני, בשפה מקצועית אמיתית, "ועכשיו כל מה שנשאר לנו הוא המעיל הזה, לצערי לא יכולנו לשמור על קשר עם אף אחת מהבנות."
פרצופה של הרמיוני התקמט בעומס רגש, "קיילי, רונדה, אמירל! אוף, אני מתגעגעת אליהן!"
"אתן רציניות?! כל הסיפור הזה הוא אמיתי? הוא נשמע כאילו הפרחתן אותו מבית השחי של מרלין..."
"רצינו שיהיה לנו סוד משלנו, הרגשנו מעין אומניות בצללים ככה או משהו...אני לא יודעת! אבל כל הדיבורים האלה ממש גרמו לי להתגעגע לתקופה!" אמרה לו ג'יני, והתיישבה לידו וליד הרמיוני על המיטה. "גם לי." הוסיפה הרמיוני.
אז מה נעשה עכשיו? חשב לעצמו הארי, הזיכרונות של כל הבנות האחרות כבר שונו...טוב, אולי פשוט נשכח מכל העניין.
"לעולם לא נטעם את טעמה של תהילת המוסיקה שוב הרמיוני!"
"אני רציתי לזכות בגראמי!"
אוקיי! אוקיי! אני כבר אמצא דרך לארגן משהו...