משחקי הרעב וכל הצרות שבאות אחר כך

טוב, לכל מי שהבחין שזה לא באמת ההמשך של הספר הראשון, אני מקווה שיבחין שאני מודעת לזה. אני פשוט אוהבת להמציא א ההמשך שלי לסיפורים. תגיבו!

כאב. לפחות שזה יהיה כאב פיזי, אבל לא! הוא חייב להיות פנימי, לחדור לחדרים הכי סגורים, לפוצץ את כל התקוות הקטנות שעוד נשארו לך. הוא מפורר אותך מבפנים. ולמרות זאת...

*

אני בבית! איזה אושר! באמת פחדתי מהתגובות של אנשים, אבל זו הייתה המחשבה הראשונה שלי למראה מחוז 12.

כל התושבים במחוז 12 הכינו לנו מסיבת- שיבה גדולה וקיבלו אותנו בכבוד. לא ידעתי אם מכריחים אותם לעשות את זה, כי אתה באמת צריך לשמוח ששני המיועדים מהמחוז שלך חזרו בחיים, אבל שני אלו גם היו עדים ואשמים למותם של לא מעט אחרים, וזה לא משהו שצריך להתגאות בו, ואת זה הקפיטול לא רוצה להראות...

אבל כשהתקבלנו בתשואות רמות כל כך וראינו א החיוכים הפרוסים על פני כולם – לא יכולתי לחשוב על הדברים האלו.  זה פשוט היה רגע טוב מדיי בשביל לקלקל אותו. אפילו פיטה נראה מאושר. עד.. עד שראיתי את פניו של גייל.

החיוך מפניי דעך בהדרגה. אחרי הטקס והתשואות ואחרי שקיבלנו את הכסף ואת כל מה שצריך, פנינו לראות את המשפחות שלנו. אמא שמחה. מעולם לא ראיתי אותה כל כך מאושרת כמו באותו רגע. היא חיבקה אותי ונישקה אותי, וידעתי שמאוד הייתי חסרה והיא מאוד חששה לחיי. פרים פשוט התפוצצה מאושר, היא לא הרפתה ממני וצחווה בגיל כשראתה אותי. כמובן, אחרי שקיבלנו את הכסף הן שמחו עוד יותר, ומייד החלו באריזת הדברים המועטים שהיו לנו והעברתם לדירה החדשה.

ואז הרשו לחברים להיכנס. גייל. הפנים שלו הביעו כל כך הרבה עצב, שנאה, דחיפות, אכזבה, אבל יכולתי לראות בהן בעיקר צער. צער על שסמך עליי. רצתי וחיבקתי אותו. אך הוא דחה אותי. "גייל. אתה חייב להקשיב לי. ניפגש ביער בשעה אחת עשרה וחצי, מתחת למדף האבן. בבקשה תבוא." אמרתי בתקווה. הוא שלח לעברי מבט רווי בוז. "גייל. בבקשה. אני יודעת שאכזבתי אותך. אבל זה היה רק משחק. אתה חייב להקשיב לי, להבין. אני פשוט הבנתי שאם לא נדבר עכשיו – לא נדבר לעולם..." אמרתי אז. עכשיו פניו היו ריקים מהבעה. נסוגתי צעד לאחור והסתובבתי. לא רציתי שיראה את דמעותיי. כשהסתובבתי חזרה, הוא כבר לא היה שם.

הבטתי בשעון שלי. אחת עשרה ועשרים. איכשהו הצלחתי להתחמק מכל העיתונאים, האורחים, המברכים וכל השאר שסתם התלהבו. ועכשיו אני כאן. בבקשה תבוא, גייל, בבקשה... מצאתי את עצמי מתחננת שיבוא. לא רציתי להפסיד אותו. ידעתי שאם הוא לא יבוא – איאלץ לחיות עם העובדה שאני עם פיטה לנצח, ושהייתה לי אפשרות אחרת, הזדמנות שפספסתי אותה. ואז חשבתי למה זה בכלל קרה. הכל בגלל פיטה. התמלאתי שנאה נוראית הכל בגללו! אם רק לא היה אומר שהוא מאוהב בי, ואם היימיטץ' לא היה תופס על זה טרמפ, כל זה לא היה קורה. רתחתי מכעס. הבטתי שוב בשעון. אחת עשרה שלושים. אימצתי את אוזני. שום רחש לא הגיע אליהן. כמובן, גייל יכול להיות שקט כמו פנתר כשהוא רוצה, השאלה אם אני לא שומעת כלום כי הוא שקט או כי הוא בכלל לא פה. קיוויתי שהאפשרות הראשונה היא הנכונה.

הדקות עברו. אחת עשרה שלושים וחמש, ארבעים, ארבעים וחמש.. התחלתי להתייאש. ידעתי שהוא לא יגיע! הוא שונא אותי עכשיו, למה שהוא ירצה לשמוע מה יש לי לאמר? אני בגדתי בו! כן, זו הייתי בגידה! גם אני הייתי מרגישה כך אם הייתי רואה אותו מתנשק עם מישהי אחרת בלי שום גינונים מיותרים!  התחלתי לדבר לעצמי. זה לא קרה לי אף פעם. אך משהו קטע את המונולוג שהתרחש בתוככי מוחי. זרד נופץ. הקול הדהד בדממת היער. תקווה מחודשת החלה להתעורר בי. אבל.. רגע, חשבתי לעצמי, גייל אף פעם לא מאחר, גם כשהוא כועס. אם הוא לא הגיע עד עכשיו, לא יכול להיות שזה הוא, נכון?

רק ליתר ביטחון, הצצתי החוצה. זה היה פיטה. לא האמנתי למראה עיניי. איך הוא ידע?! האם גייל אמר לו שאני כאן? האם זה העונש שלו בשבילי? ואז עלתה בי מחשבה חדשה – האם זה מבחן? אם כן – היא הייתה נחושה להראות לו שהיא לא אוהבת את פיטה. היא התחבאה עמוק בצללי המערה, מאחורי אבן שנפלה לפני שנים. פיטה נכנס. הוא הופתע לראות שאין שם אף אחד. אחרי כמה דקות ,שבהן פיטה הביט לכל הצדדים בפנים מבוהלות, היא החליטה לחשוף את עצמה. "מחפש מישהו?" שאלה בשקט. פיטה קפץ. היא יצאה מבין הצללים. "מה אתה עושה פה?" שאלה אותו בנוקשות. "אני.. יצאתי לטיול לילי.." אמר, והיא חשבה שזה השקר הכי גרוע שהוא יכול להמציא. "ועכשיו את האמת, גייל שלח אותך?" שאלה בקול שהיה קר יותר מהלילה הזה. "ל-לא.." אמר בצורה לא משכנעת במיוחד. ואז הוא עטה על פניו הבעה נעלבת. "אז קבעת פה פגישה עם גייל, הא? חשבתי שלא תוכלי להידרדר יותר, קטניס..." אמר בלגלוג. היא הרימה גבה. "למה אתה מתכוון?" השאלה הייתה מתבקשת. הוא גיחך. "רק חזרנו, את אומרת לי שהכול היה הצגה ואז את רצה ישר לגייל שלך כדי להתנחם, ולהסביר לו שאני סתם אידיוט. כן, באמת ציפיתי ממך ליותר..." אך עכשיו קולו נשמע פגוע, נעלב. קטניס לא נפלה בפח. היא כבר ידעה שפיטה שחקן מוכשר. "רק חזרנו, אני אומרת לך שאני לא באמת אוהבת אותך, שהכל היה בשביל התוכנית וכדי שלא ישמידו א המשפחות שלנו, אני מרגישה כאילו אני מתמוטטת מעצבים וממה יגידו עליי אנשים עכשיו, אני רוצה למצוא א החבר הכי טוב שלי, להסביר לו שזה היה מתוך ניסיון לחיות כי אחרת היו הורגים אותי, ואתה עוד מופיע פה ומתלונן? תגיד, אתה בכלל מודע לעובדה שהעולם מסתובב סביב השמש ולא סביבך?" אמרה לו בקול הכי מלגלג שהצליחה לגייס. הוא היה אילם. הוא לא ציפה לתגובה כזאת. הוא גם ידע שמישהו מאחוריהם מחייך בשמחה לאיד. גייל שנא אותו עכשיו, אך רצה לבדוק למי היא באמת שייכת, קטניס. עכשיו הוא הבין שהיא מעדיפה את גייל על פניו. טוב, הוא היה צריך לצפות את זה. אבל – זה לא אומר שהוא יוותר כל כך בקלות. "אני מבין" אמר לה. צחוק פרוע נשמע בין העצים. "אתה בחוץ ילד לחם! עכשיו תעוף לי מהעיניים!" שמע קול צוהל. גייל יצא מאחורי עץ. קטניס לא נראתה מופתעת, רק כועסת. מאוד כועסת. "אז אני מבינה שהמשלתם אותי לאיזה פרס שזוכים בו? מה אתם חושבים, שיש כאן תחרות? אני לא חפץ,ואתה, גייל, יותר מכולם אמור לדעת את זה! אני שמחה אם קיבלת את כל התשובות שלך!" הטיחה בו. "כי אני רציתי להסביר בצורה קצת יותר הגיונית ופחות מגעילה על כל מה שמתחולל בתוכי, אבל אני רואה שאתה מעדיף לעשות את זה בדרך הקשה" אמרה לו, ולפני שהספיק לפצות את פיו, היא נעלמה בין העצים. 

הפרק הקודם		הפרק הבא