העקרב והוורד

זה קרה כשהם היו בשנתם החמישית. עד אז, תמיד היו אויבים. תמיד חינכו אותם להיות אויבים.

אבל, כשהגיעו לשנה החמישית, רוז התחילה לחשוב שסקורפיוס יפה. חתיך, אפילו.

סקורפיוס מצדו, התחיל לחשוב שרוז מושכת. היא הייתה אדיבה, גם אם לא אליו. היא הייתה חכמה, המצטיינת של השכבה! והיא הייתה יפה. מאוד יפה.

הו, כמה סקורפיוס חשק בשפתיה. גם אם בתוכו, התרחש קרב.

מצד אחד, מה המשפחה שלו תגיד עליו? מאוהב בוויזלית?! הם ינדו אותו. 

ורוז לא אוהבת אותו, היא שונאת אותו. מה יעשה? סקורפיוס הבין שאם יגלה על רגשותיו לגריפינדואית מבית וויזלי, יישאר בודד מכל הכיוונים.

אבל מצד שני, גם רומיאו ויוליה, הטרגדיה המפורסמת, סיפרה על שני אנשים שבאו ממשפחות אויבות. והם התעלמו מכל מה שמשפחותיהם אמרו, על מנת להיות ביחד.

אל תהיה טיפש, סקורפיוס. למה שוויזלית תתאהב בך?! אתה הרי סלית׳ריני! ועוד איזה סלית׳ריני! מאלפוי! אתה חתיכת מאלפוי עלוב, עם היסטוריה משפחתית מפוקפקת.

המצפון של סקורפיוס הציק לו. טוב, זה תמיד היה ככה, אבל מאז שהבין שהוא מאוהב ברוז וויזלי, המצפון שלו התחיל לנדנד לו אפילו יותר.

סקורפיוס שמר את הרגשות לעצמו. אפילו לחברו הטוב ביותר, ג׳ון גויל, הוא לא סיפר. אם ייוודע על זה למישהו, כל המשפחה של רוז תבוא ותכה אותו למוות. במיוחד אחיה,

הוגו, ושני בני דודיה, אלבוס וג׳יימס. וכולם לומדים בהוגוורטס. אפילו לילי הייתה מספיק קשוחה בשביל לדאוג שלסקורפיוס יכאב.

לא שזה ישנה משהו, הלב שלו גם ככה כאב. כאב על הבחורה שלעולם לא ישיג. הבחורה שאמורה להיות האויבת שלו... אחת מהם.

רוז מצאה את עצמה שקועה בחלומות על סקורפיוס. זה היה שיעור לחשים, עם סלית׳רין, וסקורפיוס ישב מושב לפניה.
רוז בהתה בחולמניות בעורף של סקורפיוס, שוכחת להעתיק את מה שהמורה כותב על הלוח.

״רוז..״ אלבוס, שישב לידה- הוא פשוט רצה להשיג ציונים טובים בקלות- מרפק אותה קלות. רוז התנערה מהחלומות והביטה באלבוס בתהייה.

היא לא הייתה מודאגת שהוא ישים לב, אלבוס תמיד היה כמו אביה, רון. לא שם לב למה שהולך סביבו, לא מודע לרגשות של אחרים. אבל רוז ידעה, מהסיפורים של אימה,

שרון בעצמו לא ידע להבין את הרגשות שלו. לקח לו קצת זמן להבין שהוא אוהב אותה- את הרמיוני.

אלבוס, לעומת זאת, לא שם לב למה שהולך סביבו, רק כי הוא היה עסוק במזמוזים עם מישל תומאס, החברה הכי טובה של רוז. חוץ מלילי, כמובן.

לשמחתה של רוז, אלבוס ומישל עשו זאת רק בהפסקות. בזמן השיעורים, הם למדו. טוב, אם כשאלבוס מעתיק מרוז והיא עושה לו את שיעורי הבית נקרא ׳ללמוד׳, אז כן. הם

למדו.

רוז חזרה להקשיב למהלך השיעור, משאירה את הפנטזיות על סקורפיוס לשעות הערב המאוחרות, במיטה החמימה שלה- רגע לפני שהיא נרדמת.

סקורפיוס כל כך רצה להסתובב ולהביט ברוז, רק להביט בה.

אבל הוא ידע שזה יהיה טיפשי. פוטר יושב איתה. חוץ מזה, מה רוז תחשוב כשהיא תראה שהוא נועץ בה מבטים?

סקורפיוס לא תכנן לשבת לפניה, אבל הוא נכנס לכיתה לפניה והיא פשוט התיישבה מאחוריו.

הו, כמה פעמים הוא לא דמיין את ידיו מחבקות את מותנייה, את אפו נושם את הבושם המתקתק שלה, את שפתיו פוגשות בשפתיה שלה... אבל הוא ידע שיותר מחלומות, הוא

לא יקבל.

לכן הוא חלם בהקיץ יותר ממה שרצה. חלם על רוז.

השיעור הגיע לסיומו. סקורפיוס נתן ברוז מבטים, בעודה הולכת עם חברותיה לכיוון מעונות גריפינדור.

״היי, מאלפוי!״ מישהו הוציא אותו מהמחשבות. אלבוס פוטר, אלא מי?

״מה אתה רוצה, פוטר?״ שאל סקורפיוס בעצבנות.

״יש לי שיחה איתך.״ חייך אלבוס. סקורפיוס לא הצליח להבין למה כולם אוהבים את הבריון הזה.

אלבוס הניח על הכתף שלו יד והוביל- דחף אותו מחוץ לכיתה.

״פוטר, אין לי זמן לזה-״ התחיל סקורפיוס.

לפתע הוא שם לב לחבריו של אלבוס. ״אתה יודע, חשבנו לצרף אותך למשחק. אתה מכיר אותו, הוא נקרא ׳חמור באמצע׳.״ חייך אלבוס בערמומיות. סקורפיוס לא הכיר את

המשחק הזה עד שהוא לא פגש באלבוס פוטר.

לפני שהוא הצליח לשים לב למה שקורה, אחד מחבריו של אלבוס חטף את התיק שלו.

״היי, תחזיר לי את זה!״ קרא סקורפיוס בעצבנות.

חבורת הבנים התחילה לצחוק, להתמסר בתיק של סקורפיוס המיואש.

״רוז, תגידי, הכל בסדר איתך?״ שאלה אמילי כשהן ישבו בחדר המועדון של גריפינדור, אחרי יום הלימודים המעייף.

אמילי, מישל וליה הביטו בה בדאגה.

״אה, כן. הכל בסדר..״ מלמלה רוז.

בעיניה, הכל היה בסדר אם סקורפיוס היה אוהב אותה בחזרה. אבל היא ידעה שאין לזה סיכוי. למה שמאלפוי יאהב וויזלית?

״בזמן האחרון את קצת מעופפת.״ אמרה מישל. ״מה קורה?״

״זה כלום.. זו מין תקופה כזו..״ שיקרה רוז.

״אני מבינה אותך לגמרי. כל המבחנים האלה... מזל שחופשת האביב מתקרבת.״ אמרה ליה.

״פוטר!״ כעס סקורפיוס וניסה לתפוס את התיק שלו.

בלי כוונה, אחד החברים של אלבוס לא הצליח לתפוס את התיק. התיק נפל ותכולתו נפלה על הרצפה.

סקורפיוס המעוצבן מיהר לאסוף את דבריו ולהסתלק.

אלבוס שם לב שפיסת נייר נשכחת נותרה על הרצפה.

״מה?!״ שאל אלבוס ההמום, כשהביט בפיסת הנייר וגילה ציור של רוז.

טוב, הוא היה יכול לבלבל את דמות הנייר עם כל ילדה אחרת מהוגוורטס, אבל מעל הדמות היה כתוב ׳רוז׳ גדול וברור.

״לילה טוב, בנות.״ בירכה רוז את חברותיה ושותפותיה לחדר בעת שנכנסה למיטה. היא עצמה את עיניה. תוך רגעים קצרים, הפנטזיות על סקורפיוס הופיעו. הפנטזיה שרוז

קיוותה לה ביותר הייתה כשהם מתנשקים. אט- אט, הפנטזיות הפכו לחלומות כשרוז נרדמה.

		הפרק הבא